המחבוא הסודי שלי

הבוקר הייתי אצל המטפלת שלי

דיברנו ופרקתי הרבה דברים שישבו לי על הלב

והיא אמרה לי שאני נמצאת במקום שנקרא

הקודש המעונה אני נותנת הרבה ומצפה לקבל חזרה.

וזו האמת בעיקר לפי הפוסט שרשמתי אתמול 

ועכשיו שקצת קראתי על זה יותר מידע פתאום

נוסף שזה מתקשרת להפרעה נרקיסיסטית.

ואני לא יודעת אם חלק מהרגשות שלי הם באמת

של נרקיסיסטים אפילו שכל מה שרשום שם זה

לא באמת אני. אני רוצה להשתנות ועכשיו אני יודעת

מה אני צריכה לשנות בי

זה תהליך אבל אני רוצה להיות במקום טוב

אני מרגישה יותר טוב

עם רצון אמיתי להצליח.

והינה קצת לולינק לבוקר יותר טוב ❤️

ואני בוכה על הרגשות שלי.

התחלתי לראות סדרה שמדברת על סוף העולם

וכולם מנצלים שם את הימים עד תום ואני מרגישה

שמנצלים אותי. אני כלי במשחק וכשאני לא עושה 

משהו שרוצים צועקים עלי שאני אשמה.

ככה הרגשתי בפעם האחרונה ששכבתי עם מישהו

כי זה אשמתי שלא ביקשתי שיפסיק כי זה לא היה נעים

ואני אשמה שאני עובדת ב78% משרה 

ואני אשמה שאני לא מרוויחה מספיק

ואני אשמה שאני רצה מדבר לדבר כדי לעזור לכולם

ואני אשמה שכשאני מבקשת עזרה אף אחד לא מוכן

לעזור לי.

בהכול אני אשמה.

בא לי שפעם אחת יתקשרו אלי וישאלו מה שלומי

במקום שאני אצטרך להתקשר, שידאגו לי, שירצו לי

למה אמא שלי לא מסוגלת לעשות את זה?

לא פלא שאני ילדה של אבא

רע לי

באמת שרע לי

מתי יהיה לי טוב?

ואהבה זה הכוח הכי חזק שיש.
בין המלחמה לאור והחושך האור מנצח כי הוא מכיל בתוכו אהבה אינסופית.

לולדמורט לא הייתה אף פעם הבנה מזה אהבה כמו להארי 
האמת שגם לחמאס אין הבנה מזה אהבה אמתית 
בגלל זה הם אף פעם לא יוכלו לנצח. 

ניסיתי לצייר דובדבן וזה יצא הכלאה של תפוח מוזר

כל היום ציירתי פירות

לא פלא שאני עייפה.

האמת נמאס לי לקום בבוקר

ולראות עוד ילדים יפים שהחיים

שלהם הסתיימו

בזמן שאני מציירת בננה

אחת לשבועיים יוצא שבשבת אני מבלה עם כל המשפחה שלי. אצל אבא שלי ויום למחרת אני מארחת את אמא שלי. וזה מחזק להיות עם כולם ולאכול ארוחות עם כולם ולצחוק ולהנות ואני כל יום מוקירה על זה תודה.

הלוואי שכולם עכשיו יכלו להיות יחד עם המשפחות שלהם

מאז שהתחלתי את המדיטציות כל יום משהו בי נרגע והמחשבות והסיוטים הפסיקו ובמקומם יש מחשבות יותר חיוביות. 

עדין קשה לי והחרדות לא פוסקות אבל קבעתי תור לטיפול ואני  אחכה ללמוד איך להשקיט חרדות כלכליות ולחיות עם זה, אני שמחה שעשיתי את הצעד הראשון 

אני חושבת שאני במסלול הנכון 

מצאתי נחמה והחלטתי לשמש אומנה לחתול מסכן שנפצע והוא צריך זמן להחלים. הוא לא גארפילד שלי אבל אני חושבת שבגלל שהורידו לי את השלטים בסביבה שתליתי בה מישהו לקח אותו ואימץ אותו. אני רוצה להשאיר את המחשבה הזאת שם וכרגע לגדל את החתול הזה עד שיתחזק ולעזור לו למצוא משפחה טובה שתמשיך לגדל אותו ולעשות לו טוב.

באמת שאני חנוקה אבל אני חייבת לעשות טוב למישהו כדי לעשות טוב לעצמי

אני לא מבינה למה קשה לי לעשות טוב לעצמי

זה כמו לנקות את הבית רק שהוא על ארבע גלגלים 😂

* לא באמת, אני מנסה להצחיק את עצמי אבל זה לא כל כך עובד.

בשבועיים האחרונים אני עושה שגרת בוקר מסוימת

ואתמול היא די התנפצה.

לא עשיתי מדיטציה ובשבע. ערב כבר נכנסתי למיטה

לא כי הייתי עייפה פשוט כי לא היה לי רצון וכוח לכלום.

 אני באמת מרוצה מהמסביב ומאוד מתקדמת אבל משהו

שם נהיה שוב עצוב. הוא חסר לי ממש ואפילו שלא רציתי 

אותו כי זה היה לי קשה מדי יצא מצב שעבר כבר חודש 

כמעט ואני מתגעגעת אליו. 

הוא היה חתול דביל אבל קיבלתי ממנו אהבה 

ועכשיו שאני חוזרת לבית ריק אני לא מספיקה לבכות 

ואני מתגעגעת לכלב שלי שנפטר לפניו ואין לי חשק

לכלום.

אין לי כוח לרוץ בשביל כלום 

אין לי כוח ללכת לעבודה או לעשות קניות 

או לרוץ לקנות סופגניות בקיבינימט 

בא לי להשתבלבל במיטה ולהישאר בה.

מקווה שמשהו השתנה היום כי הדמעות כבר יורדות מעצמן.

החלטות שלי מתפוצצות לי כמו בועות סבון.

זה מבאס החרטות שיכולות לשבור אותך

כבר יומיים שאני יושבת מול סיינפלד ואוכלת

ממרח שוקולד בכף.

לפחות זה ממרח שוקולד טחינה

אבל יש לי חור בשן

בקיצור אני צריכה להיות מתחת לעץ של טין

אולי הוא ירפא אותי

שש שעות של ציור משבש את המוח

 לוואי שלא יהיו אזעקות היום