המחבוא הסודי שלי

כל הגוף קר?

זה ממש מתסכל

מי היה מאמין שהמילים שלי לראש חוג המזדרגג שהיה לי
שאני אסיים עם כולם את התואר יהפכו פתאום לאמתיות.

אני אקדמאית ופתאום התהיות שלי בחיים זה האם אני יכולה לקנות ממישהי מראה יד 2 בלי שהיא תשבר לי באוטו?

לבד

ל ב ד

לא צריכה אך אחד,
חובת הוחכה מוטלת עלי.
יאללה בשעה טובה סיימתי את התואר
עכשיו רק לתואר השני

מקווה שלא אתלה את עצמי בדרך

האמונה שלי מיום ליום באמת מתחזקת.
הוא שם, וזה כל כך מדהים איך הדברים מסתדרים לי
שבוע הבא אני מתחילה את המכינה באומנות לתואר השני
ובחיי אני מתרגשת.
מי שלא מתרגש זה חשבון הבנק שלי אבל יאללה בשביל זה משרד החינוך משלם לי משכורת

אני מרגישה דובי כל שנה מחדש.

כל השכבות האלה וקר לי בעצמות.

מישהו כתב לי שאין מצב שאני לא מעניינת ולמה אני מורידה מהערך של עצמי. 
אני מרגישה שאני לא מעניינת כי אני פשוט כזו. 
לא מרגיש שאני מיוחדת אולי דפוקה כי הראש שלי לא פה.
אני פועלת בצורה שגויה ואפילו שחזרתי לעצמי קצת בשבוע החולף
אני מרגישה שאני לא שם. אני עדין עצובה, עדין מתוסכלת אבל ממשיכה
להרים את עצמי בכוח. סיימתי עם הסמינריונים והגשנו אותם ועכשיו זה רק לקבל את הציון וגם זה יהיה מאחורי
והחדר שלי נראה תל אביבי אפילו שאני לא גרה בעיר הזאת וזה עושה לי תחושה נעימה בלב. 

כתבתי למישהו שאני מרגישה בודדה. אני חושבת שכולנו רוצים זוגיות דווקא עכשיו ולא יודעת למה גברים במדים עושים את זה לכולן.
מישהו התחיל איתי בפייסבוק וכתבתי לו שאני מודה לו על המחמאות אבל אני לא מחפשת להכיר כרגע.
ואני תוהה איך אפשר לכתוב למישהו שהוא לא הטעם שלי בצורה יותר נעימה מזה. 
אני עדין מחפשת אותו. גבוה ממני, בהיר כמוני וכזה שעושה ספורט כדי לדחוף גם אותי על הדרך.

לפחות חזר לי החשק המיני וזה עושה לי הרגשה שהגוף שלי באמת חוזר לכאן ועכשיו

אני מקווה שמר חתלתול מסתדר לו שם בחוץ. כואב לי שאני לא מצליחה למצוא אותו והוא מטייל ברחובות.
חשבתי שאולי אני אכין בתים לחתולי רחוב כמו שעשיתי לפני שנתיים. זה היה נחמד 

אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. לזאת לפני שלקחו חלק ממני באותו רגע של החלטה גרועה בסקס, לפני שנשמתי הכלב המדהים שלי נפטר.
לפני הכול הכול. אני מרגישה רגע של נחת ואני שמחה. שמחה שאני מצליחה לחזור לעצמי והנשמה שלי נעשת מלאה יותר ואני רגועה יותר.
אולי זה בגלל הקריסטל שאני עונדת, אולי בגל להאנשים סביבי, אולי בגלל שסוף סוף התחלתי לעצב את החדר שלי אחרי ארבע חודשים.
אני מרגישה שמחה וגם עם היא מהולה בעצב בגלל המצב. ועדין אני מרגישה שאני יכולה שוב לפרוח ולא להיכבות.

זה מדהים איך משהו שהיית חלוקה עליו והרגשת שאת מתחרטת על המעשה גורם לך להרגשה של עצבות נוראית. הכאב הזה משתק

ואולי זה גם דרך הפעולה שגורמת לך להרגיש כו עצובה וכאובה?

אני מרגישה שיש לי רק מזל רע בשנה וחצי האחרונות

אני לא פועלת ממקום נכון וחכם אלה נמהר ולא רציני

 לב אומר שהוא רוצה שינוי אבל המוח מסרב לשתף

פעולה.

עברו כמעט שלושה ימים ולא מצאתי אותו

הלב אומר שהוא ימצא אבל המוח אומר שאין סיכוי

ובשביל מה לנסות להמשיך?

הלוואי שהיית פה עכשיו, מיילל כדי שאביא לך חתיכת דג

או את החטיף טונה מהמקפיא. שהיית קופץ לי על המיטה 

ומגרגר. לפני כמה ימים השתגעתי ממך ועכשיו אני 

ממררת בבכי.

למה כל המפלות האלה?

אפשר די?

עוד כמה אני אבכה על אנשים שלא שווים שאני אסתכל על הפרצוף שלהם.
למה נבראתי אדם מתבכיין?
סיימתי את השוקולד

מה עושים מכאן?