המחבוא הסודי שלי

סדרות שעוזרות לי בסדר עולה להרגיש טוב:

1. שמש

2. בנות הזהב ( הישראלי )

3. קופה ראשית

4. נבסו

5. סיינפלד

מה המשותף לכולם? כולם של יהודים

כיף.

בא לי שארגיש יותר טוב עם עצמי במצב הזה

זה שדוחקים אותי לפינה
לא מוותרים ונותנים
לי להרגיש חרא בכוח.

תודה רבה שעשית לי טריגר רע
יש אנשים שהם פשוט קסומים

בא לי שיפול איזה טיל וימחק את כולם כבר

המצב שלי נע בין עצבים וכעס לפחד ובכי וייאוש.
החלטתי לכבות את הטלפון, לשים לי מוזיקה מרגיעה ופשוט לנסות להרגע
ולעשות דברים שאני צריכה במחשב

אני רוצה לקחת את עצמי בידיים 

אני באמת רוצה

אז למה קשה לי ואני לא מצליחה?

בסוף אוגוסט הייתי נוכחת בהופעה של החיים שלי.

באמצע ההופעה בין שיר לשיר הסולן אמר כמה משפטים

שדווקא עכשיו, דווקא היום קיבלו בעיניי את המשמעות 

האמתית שלהם. ״אתם לא לבד, אתם לא היחידים,

בבקשה אל תשמרו את זה לעצמכם״

כולנו עברנו משהו באותה השבת. כל אחד בדרך שלו,

כל אחד איבד מישהו או הכיר מישהו שאיבד. 

אנחנו חולקים את אותו הכאב וכול אחד מאיתנו נרתם

למלחמה בדרך אחרת. ודווקא עכשיו לא צריך לשמור

את הכאב הזה לעצמנו. לא להתבודד ולבקש עזרה

כל אחד לפי מה שנכון ומתאים לו. 

אין לי מושג מתי הכאב והעצב יחלפו אם בכלל אבל

כמו שדן אמר “life is always worth living”.

לסיום משפט מאיש חכם מאוד שעל אף שהוא דמות בדיונית יש לנו דבר אחד או שניים ללמוד ממנו.

״אנחנו חזקים רק כשאנחנו מאוחדים וחלשים כשאנחנו מפוזרים." הארי פוטר וגביע האש

אפשר להיעלם?

הפחד מהלא נודע הוא הפחד הכי נורא שיש.
אני אוכלת כל כך גרוע, שותה המון שתיה מסוכרת ובקושי ישנה.
בורחת המון לספרים, לתוכניות קומדיה אבל שום דבר לא באמת
מרגיע את הנפש. אני כל הזמן בהיכון כל הזמן מחכה למכה.
אומרים שהמרכז הכי בטוח אבל אני מרגישה בעצמות שלי
שהמרכז הולך לבעור. אני גרה בלב המרכז. גדלתי פה, התחנכתי פה וכל העיר מפוצצת עובדים ערביים
מהערים השכנות והכול מרחק כו קצר. מזה אריאל? טייבה? טירה? כפר קאסם? ההתנחלויות?
הכול מרחקים של בין חצי שעה לשעה. רק בגלל עובד ערבי כל העיר הוקפצה ולי אין כוחות.

אני מפחדת לנסוע לים, מפחדת לצאת מהעיר, הפחד הזה הורג אותי.

לסופר קשה לי ללכת. אז אני עובדת מהבית ממש מרגיע אותי.

אני ממש מקווה שהמשכורת שלי תכנס, שאקבל שכר רגיל.

אחרת אם לא אמות ממחבל אז אמות מרעב

לפני שבוע בשעה הזו בדיוק אכלתי צהריים רגע לפני שיצאתי לטיול ג'יפים בערים של קפריסין.
זה היה סופ"ש שאמור היה להיות סוף שבוע להתחדשות ומהרגע שחזרתי חוויתי רק עצב
מכירה ניצולים מהטבח, אנשים שנצחו, הייתי בהלוויות, בכיתי על אנשים שבכלל לא הכרתי, עזרתי בשבעה
אני רצה ממקום למקום, עוזרת בחמל, מפרסמת, תורמת כסף ממה שאין כי אחרים יותר חשובים כרגע ומחכה לשיבוץ להתנדבות למילואים.
לא סבלתי רגע בצבא ויש כל כך הרבה אנשים שצרכים וזקוקים לעזרה. ואני לא פנויה רגשית לילדים שלי בגן שגם ככה
לא באמת מבינים מה הולך בגלל האוטיזם. אני גאה בעצמי למרות שעמוק בפנים קשה לי והמחשבות משתלטות 
אני עושה כל כך הרבה לסביבה שהלוואי שהמצב ישתנה.

ומי שלא אומר מספיק לאוהבים שלו שהוא אוהב אותם
אז זה הזמן, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.

אחותי הקטנה הייתה במסיבת הטבע יוניטי כמה שעות לפני שהתחיל הליין של הנובה וחזרה הביתה בשעות הצהריים המאוחרות. היא חשבת להישאר אבל היא וחבריה החליטו לחזור הביתה ומיצו את העניין.

ואני רחוקה ממנה אלפי קילומטרים על אי קטן שעה טיסה ומקבלת התקפי חרדה תוך כדי שאני אוכלת ארוחת בוקר במלון ובוכה את חיי שכמעט איבדתי את האוצר שלי. יש לה חברים שעדין לא נמצאו ואומרת שהם בטוח נרצחו. אני בבית וברוך השם הטיסה הייתה ועכשיו אני בחרדות על הקיום שלנו. אנחנו במרכז כולנו יחד משפחה אחת ואני מרגישה שאני בין הפטיש לסדן. בין הצפון המאויים לבין המלחמה בדרום. כאילו מלחמת רוסיה אוקראינה גם מתרחשת פה. חבר שהכרתי בסופש האחרון הוקפץ למילואים, אח של חבר אחר שהכרתי בסופש הזה נמצא על גבול לבנון ואני מודאגת בטירוף מאנשים שאפילו לא הכרתי.

ואם יקרה משהו אני מוכנה למות,

הגעתי להגשמת חלומותי ואני יעדיף לשרוף 

את עצמי מאשר שהם יבזו את הגוף שלי.

אין,
אני עייפה ובא לי גלידה והמזג האוויר הזה דראק