אחותי הקטנה הייתה במסיבת הטבע יוניטי כמה שעות לפני שהתחיל הליין של הנובה וחזרה הביתה בשעות הצהריים המאוחרות. היא חשבת להישאר אבל היא וחבריה החליטו לחזור הביתה ומיצו את העניין.
ואני רחוקה ממנה אלפי קילומטרים על אי קטן שעה טיסה ומקבלת התקפי חרדה תוך כדי שאני אוכלת ארוחת בוקר במלון ובוכה את חיי שכמעט איבדתי את האוצר שלי. יש לה חברים שעדין לא נמצאו ואומרת שהם בטוח נרצחו. אני בבית וברוך השם הטיסה הייתה ועכשיו אני בחרדות על הקיום שלנו. אנחנו במרכז כולנו יחד משפחה אחת ואני מרגישה שאני בין הפטיש לסדן. בין הצפון המאויים לבין המלחמה בדרום. כאילו מלחמת רוסיה אוקראינה גם מתרחשת פה. חבר שהכרתי בסופש האחרון הוקפץ למילואים, אח של חבר אחר שהכרתי בסופש הזה נמצא על גבול לבנון ואני מודאגת בטירוף מאנשים שאפילו לא הכרתי.
ואם יקרה משהו אני מוכנה למות,
הגעתי להגשמת חלומותי ואני יעדיף לשרוף
את עצמי מאשר שהם יבזו את הגוף שלי.