המחבוא הסודי שלי

היום היה לי שיעור חשוב מאוד.
לא לתת לאף אחד להכניס לי מילים לפה או להרים עלי את הקול שלו.
אני הפסקתי לתת לאנשים לדרוך עלי ואני לא אמכור את עצמי תמורת
שום הון שבעולם. אבל גם כשיורדות הדמעות וזה מציף זה מלמד אותי
איך בפעם הבא אני אהיה חזקה יותר ואוכל להתמודד נכון וטוב יותר.
לתת תוקף לרגשות של עצמי ולדעת שזה בסדר. 
אני נותנת את הלב ומי שדורך על זה לא ראוי לקבל אותו.
זה לא מתאים תמורת שום דבר שבעולם.
מציתי

למרות שאני לא עובדת בכלל 
השתמשתי במיליון ההנחות של החודש הזה
אבל לפחות הכול זה דברים שהמתנתי לזמן
הזה כדי שהכול יצא שווה.
לפחות אני לא צריכה לקנות שום דבר לחודשים הקרובים
כי גם אין לי כסף להם

לפעמים אני חושבת שאולי לא מצאתי אהבה כי לא מגיע לי?
בא לי לשכב עם מישהו אבל אני יודעת שזה לא באמת יעשה לי טוב
ורק יפגע בי נפשית.

אוף החיים האלה

זה נהפך לקריפטוניט שלי
והאי אכילה גורמת לי לחולומות מוזרים
או שאין קשר אני לא בטוחה אבל אני
באמת חולמת חלומות מוזרים בימים
האחרונים וזה להתעורר מתוך סיוט
ולהגיד לעצמי על מה לעזאזל חלמתי עכשיו?
הלוואי שהשבוע הזה יהיה קל יותר
אני ממש מייחלת לזה.

נתתי תוקף לרגשות שלי,
גם כשבכיתי לא שמרתי את זה בבטן והוצאתי החוצה
והבנתי שני דברים. אני עצובה שאני לבד למרות שאני 
לא באמת לבד. קשה לי החוסר הזה בלמצוא את האדם
הנכון עבורי ולרצות להיות בזוגיות. חסר לי המגע, המיניות
אבל אחרי הטראומה ההיא לא בא לי להתפשר. אני רוצה
את מה שמגיע לי וזה בסדר. הדבר השני הוא שאני עצובה
על מה שהגוף שלי נהפך. הכאב, החולשה, הקושי להתאמן
היום כולן השתמשו במשקולות של קילו וחצי ומעלה ורק
אני עם חצי קילו בכל יד בקושי מצליחה להרים את הידיים
ולא כי קשה ולא כי אני לא בכושר אלה כי הגוף כל כך
בוגד בי, כל כך חלש שאני יצאתי בוכה מהאימון ומאוכזבת
ממי שנהפכתי להיות.
לפני שנה השתמשתי במשקולות של 2 קילו בכל יד ועכשיו
אני לא מצליחה גם חצי קילו להרים. הידיים כל כך בוערות
ושורפות והמצב רוח שלי מדרדר שמי ירצה אותי ככה?
שכל המחשבות והסיפורים ישארו רק בגדר אשליה? 

אני כל הזמן מתפללת ומנסה אבל אני לא מבינה מה זה הניסיון הארור הזה

גורם לי להתגעגע למשהו שעדין לא חוויתי

לבן אדם שעוד לא הכרתי והפכתי לשלי.

אני גאה בעצמי שאני מנסה

מי יודע אולי עד החורף הבא נהיה יחד

הימים האחרונים הם עליות וירידות
הכול מתחרבש ושום דבר לא יוצא כמו שאתה רוצה.
אני מבולבלת בעצמי, במצב שלי ומה אני אני בכלל רוצה לעשות.
הכול נורא מתעתע ולרגע חשבתי שמשהו נגמר אבל לא
ואז אתה צריך להחליף, לנקות ולדפוק את הראש בקיר.
קיבלתי שפשוף רציני בעור ובחמש בבוקר אני מזמינה מגבות ומגיני מזרון ומחפשת סדינים חדשים
ורוצה הכול חדש לא בגלל הפינוק אלה כי הישן כבר נשחק כמוני ואולי אם אחליף
אותו ארגיש שאני קצת חדשה למרות הכאב ולמרות החוסר שינה. ואין לך כלום
ויש לך הכול ואולי כל זה היה רק בשביל לדחוק בי לעשות את הצעד להחליף
ולשנות כדי להעניק לי תחושה של נועם ופיקחות מסוימת.
אני רוצה להוביל את עצמי למקום טוב, למה אני לא מצליחה?

אתמול היה לי כל כך קשה
הכאבים הרגו אותי וחזרתי הביתה בוכה באוטו
לשבת, לצייר, להתרוצץ זה היה מהנה לנפש
אבל הגוף שלי התפרק ונרדמתי בתשע. 
איך אני אמורה לעבוד בעבודה פיזית? 
התאריך מתקרב ותכף עברה שנה
ואני עדין מרגישה שהוא הרס לי את החיים
אתמול הלכתי לקנות כמה דברים
והייתי כל כך מותשת שבתור התמתחתי בקופה
ושני מבוגרים אמרו 'מה יום מעייף?' אז עניתי
לא יש לי בעיות במפרקים וכשאמרתי פיברו
פתאום הייתה הבנה. נמאס לי שבגלל שרואים מישהי
צעירה לא רואים מישהי שסובלת נפשית ופיזית.
לא רציתי בזה, לא התחשק לי להרגיש ככה, לא בא לי לסבול
אבל אני כאן עם זה ואין לי הרבה איך לפתור את זה.
נכות שקופה היא נכות גם אם לא רואים את הכאב הפיזי
אני סובלת.

אני מרגישה שאני טובעת בים של דמעות.
אני לא אוהבת לטעות בעיקר אחרי שאני
בודקת הכול, שואלת, מחפשת
ואז עובדים עלי ובמקום שהמצב רוח שלי יתרומם הוא נופל.
אני מאוכזבת מעצמי.
בחיי שאני עייפה
אולי אני באמת צריכה להחליף תרופות
בא לי לחזור לנקודה של שנה שעברה
ולא לנהוג באותו כביש
לפעמים אני באמת לא מבינה למה אני צריכה לעבור את כל זה.

לשקרנים ושקרניות
נוכלים ונוכלות
אף אחד לא מכריח אותכם
אף אחד לא מצמיד אקדח לראש שלכם
ועדין אותם אנשים נופלים בפח
בחיי שאני לא מבינה