המחבוא הסודי שלי

״נכון קשה להחזיק ספר תורה? יותר קשה לקיים את המצוות״. 

את המשפט הזה שמעתי בהקפות של הספר תורה

בכפר חב״ד אחרי חג מאוד מרומם רוחנית.

אקח את המשפט לא בקטע הדתי אלה לכיוון

החיים. כמה אנחנו לא מעריכים, כמה אנחנו חושבים

על עצמנו וכמה יש שנאת חינם ואי אהבה אחד 

כלפי השני כי יש רק את האני. 

תכף עברה שנה מהתאונה וחשבתי שהפוסט טראומה

נשכחה קצת אבל כשחזרנו בלילה הרגשתי שהחושך סוגר 

עלי ורציתי לעצור בצד ולא להמשיך לנהוג.

יש אותי עד ל-11.11 ויש אותי אחרי

ומצד שני יש כל כך הרבה טראומות שעברתי מרגע

הלידה שלי שזה לא פוסט טראומה זה מגה טראומה 

ואז חשבתי שאחרי אמא שלי, האונס, התאונה

מה יקרה אם יחטפו אותי? חשבתי על הסיטואציה 

ובעיקר צחקתי מעצמי. כי יכולתי להישאר בתחתית

כל כך הרבה פעמים אבל בחרתי לקום כל פעם מחדש

למרות העצב והכאב.

בחג הזה הבנתי כמה אני אוהבת את אלוקים למרות 

כל הכאב שנכתב למעלה שאני יעבור

בסוף זה יצא טוב

אולי אפילו ממש טוב

חזק חזק ונתחזק 

אנשים לפעמים לא מבינים כמה טוב יש להם בחיים

כמה הם לא מעריכים את זה ואני מתחננת ובוכה 

ומודה על כל בוקר שאני מצליחה להתעורר.

כמה אני כמהה לזוגיות ולהביא ילדים לא כדי

לסמן ווי ואנשים שמביאים ילדים ומקללים אותם

אחרי זה ואותם ילדים יחיו עם התבניות האלה.

שמשהו כביכול מצליח לי אבל זה מתרסק ולא

מסתדר ואני שוב נתקעת באי וודאות וביכולת לסדר

את זה.

אני רוצה לקנות כרטיס טיסה לא לספר לאף אחד

ולברוח רחוק רחוק לקצה השני של העולם. 

לחרטט מאיפה אני, להמציא שפה חדשה

ולהיות רק אני ובורא עולם.

להסתכל על השמים ולבקש

שקט, שקט נפשי ומחשבתי.

אני מאבדת את זה

אני לא מצליחה לחזור להיות אני

אחראית חיונית חרוצה

הכאב אוכל אותי והעצבות מכבידה עלי

רע לי ואני כל כך מנסה להיות טובה לכולם

למה אני לא מקבלת גם את הטוב הזה?

אני עושה את כל הטעויות האפשריות שיש

התעייפתי מעצמי

נתנו לי זריקה במרפק של יד ימין ועכשיו היא משותקת.
מזל שאני לא גבר אחרת זה היה ממש מבאס
ושיש וולט כי גם חביתה אני לא אצליח להכין.

חשבתי על זה שאני צריכה להתחיל לכתוב באופן יום יומי
הדיכאון אוכל אותי מבפנים ואני צריכה להקיא אותו החוצה.
אבל למרות הכאב והעצב שנמצא שם ללא ספק אני מנסה
להרים את עצמי בכל דרך אפשרית למעלה ועל זה אני ממש
גאה בעצמי. על החוסר וויתור למרות הפחדים והעצבות הנוראית.
יש משהו נכון שהפחד נשאר שם כי הוא מניע אותי אבל בכל
זאת. 

התחושה הזו הייתי שמחה שתעלם ולא תחזור.
אני מקווה שיהיה לי תוצאות כבר חודש הבא
לא רק כי תעבור שנה מהיום הארור ההוא
אלה גם שאני לא ישקר לעצמי שבאמת יש לי דיכאון.

הדבר הכי שנוא עלי זה שמבטיחים משהו ולא מקיימים
אחר כך שמנצלים את הלב שלי ומייפים את זה באיזה שקר אינטרסנטי
הלל הזקן אמר 'אם אין אני לי מי לי' לא סתם.
לא פלא שאני חרדה מלהיות תלויה במישהו
כולם שקרנים, מספרים הבטחות ומלאים בסיפורים.

אני מעדיפה לחטט בפח מאשר להסתמך

הרי כולם שקרנים.

אני כל כך סובלת מכאבים בימים האחרונים שאכלתי קרואסונים למרות שזה מעובד זבל ומלא גלוטן.
אם כבר לסבול לפחות שיהיה לי טעים

אני תמיד מאחלת לכולם, מתפללת על כולם

אבל הפעם אני יעשה את זה לעצמי.

אני מאחלת לעצמי בשנה החדשה להיות בריאה יותר

בנפש ובגוף, ושפחות יכאב לי, שאשן טוב ושלא אסבול.

שאני יהנה מהלימודים החדשים ושאלמד דברים חדשים.

שאכיר חברים חדשים ואמצא אהבה אמתית 

אתגבר על המכשולים והאתגרים ואלחם בפחד מהמגע

והחוסר רצון לסקס.

שאמשיך להיות טובה לעצמי

אמשיך לפתח את התחביבים שלי 

ואבחר בטוב 

אמן 

תמיד רציתי בן זוג לוחם 

יש בזה משהו כל כך גברי ומושך

כאלה שהם שרירים וחזקים

עם רעל בעיניים ורצון להצליח

ולהגן. להרגיש מוגנת ואהובה 

אני רוצה. רוצה אחד כזה

שיהיה טוב בנפש שידע לקבל

להוביל אותנו להיות אחד

אבל גם שיהיה חזק איתי במיטה.

מהבוקר אני לא מפסיקה לשמוע פיצוצים במרכז

אבל איך אומרים?

חזק חזק ונתחזק

והשם יעזור ללוחמים האלה ואנחנו ננצח בסוף 

חבל שאין איזה קבוצת וואצאפ של פנויים פנויות של לוחמים.

לפחות אני יהיה הילדה הכי יפה בחג, 
שמלה חדשה לשנה חדשה.
רק חסרים נעלי בובה שיוכלו להעיף אותי הרחק.

אני מובטלת סך הכול שבוע
בעל הדירה זה אבא שלי (תרתי משמע)
ולחתול שלי יש אוכל גם עם תהיה פה שואה גרעינית
אז למה אני כל כך חרדתית?

אני כן מחפשת עבודה
לא חשבתי שזה יהיה מסובך עכשיו שנהפכתי לגיראטרית 

סקסי זה לא