המחבוא הסודי שלי

הייתי בסוג של אוטופיה
חופשה שציפיתי לטוס אליה אחרי חודש קיצי רווי 
בעבודה וחוויות ורציתי עוד רגע להוסיף לאוסף.
וכל פעם שהייתה החמרה במצב אני הייתי בארץ אחרת ואני חושבת שאולי הנפש הייתה צריכה את המרחק הזה.
לא איבדתי קרובים להפך כולם נשארו בחיים, שרדו אבל אני רואה את אחותי. 
במקום להתרחק ולהתמקד בחיים היא בורחת למסיבות האלה יותר ויותר, מתגרה בגורל.
הלוואי שהתפילות שלי מתקבלות, שהתחזקות שלי תשמור עליה. אני מרגישה בעצמות שמשהו לא טוב.

ומצד השני סיון רהב - מאיר רשמה היום בבוקר "כל חורבן - הוביל אותם לבסוף לצמיחה. והקטסטרופה הגדולה מכולן הובילה אותם לגדולה שבלידות-מחדש: שלוש שנים בלבד אחרי שהביט באישוני מלאך-המוות באושוויץ, הגיב עם ישראל באישור חסר תקדים של החיים, בהכרזה על מדינת ישראל"

אז אולי זה נכון, אולי אנחנו צרכים חורבן כדי לצמוח ממנו.
מכל אסון אפשר לפרוח 
אפשר להסתכל להיטלר בעיניים ולמרות הכול אנחנו עדין כאן.
משאלת המוות שלהם כלפינו לא התגשמה  וכנראה עדין לא תתגשם בחיים.