נתתי תוקף לרגשות שלי,
גם כשבכיתי לא שמרתי את זה בבטן והוצאתי החוצה
והבנתי שני דברים. אני עצובה שאני לבד למרות שאני
לא באמת לבד. קשה לי החוסר הזה בלמצוא את האדם
הנכון עבורי ולרצות להיות בזוגיות. חסר לי המגע, המיניות
אבל אחרי הטראומה ההיא לא בא לי להתפשר. אני רוצה
את מה שמגיע לי וזה בסדר. הדבר השני הוא שאני עצובה
על מה שהגוף שלי נהפך. הכאב, החולשה, הקושי להתאמן
היום כולן השתמשו במשקולות של קילו וחצי ומעלה ורק
אני עם חצי קילו בכל יד בקושי מצליחה להרים את הידיים
ולא כי קשה ולא כי אני לא בכושר אלה כי הגוף כל כך
בוגד בי, כל כך חלש שאני יצאתי בוכה מהאימון ומאוכזבת
ממי שנהפכתי להיות.
לפני שנה השתמשתי במשקולות של 2 קילו בכל יד ועכשיו
אני לא מצליחה גם חצי קילו להרים. הידיים כל כך בוערות
ושורפות והמצב רוח שלי מדרדר שמי ירצה אותי ככה?
שכל המחשבות והסיפורים ישארו רק בגדר אשליה?
אני כל הזמן מתפללת ומנסה אבל אני לא מבינה מה זה הניסיון הארור הזה