המחבוא הסודי שלי

חודש חדש התחיל והוא לא התחיל טוב,
אולי באמת קיללו אותי
ואיך הכול התחיל? כי לא הצלחתי לישון וקראתי סיפורים ארוטיים כול הלילה
מאז המצב הסלים. פיזי ונפשי ואני נראית רע ומרגישה רע. 

הלוואי שזה ישתפר כי אני ממש מדוכאת

הפחדים שלי נכון לזמן הזה בסדר עולה:
1. לא להצליח למצוא זוגיות
2. להישאר פוסט טראומטית לכל החיים 
3. להמשיך לפחד כשאני נוהגת בכבישים מהירים
4. לא למצוא עבודה
5. לא להצליח להיות מאושרת 

אני יודעת שהבעיה מבחינה זוגית היא בי. גדלתי לתכנים של הזנחה, מתיחות, התעללות מילולית, הרחקה מגברים 
ופגיעה מינית בשנות העשרים. כול אלו גרמו לי להרחיק את עצמי מגברים לגמרי ולכבות את השלטר של המיניות.
לבעיה הזו יש שלל פתרונות וכבר מחר אני יכולה לנסות ואולי אפילו לפתור אותה אבל יש נקודות שעוצרות אותי.
מה אם זה יקרה שוב? מה אם הוא ילחץ? מה אם הוא לא יקשיב? הרי הוא יגיד אני קשוב אני פה בשבילך אבל ברגע
האמת זה יחזור לאותו המקרה ובסוף הוא יאשים אותי שאני לא ביקשתי לעצור. והפחד הזה שזה יקרה שוב אוכל אותי
ובסוף אני נשארת לבד. אתמול בשיח עם שאר הסטודנטיות בהתנסות הקלינית דיברנו על זה שלגיל השלישי יש ליבידו
וחשקים ומה זה משנה שחלק מהם עם רגל בקבר. לא צריך הרבה לסקס וזה נכון, לפעמים אפילו לא צריך אהבה רק מכניות
אבל אני גם את זה לא מסוגלת ואני מתחבא מאחורי מילים גדולות שנקראות 'שמירת נגיעה' כדי שיבינו למה אני ככה.
אבל בסוף זה רק פלסטר ופלסטר לא עוזר לפצע להחלים ולהגליד, הוא משהו זמני לתקופה קצרה. אני זקוקה לדבק
כזה שיוכל לאחות את השברים שבי כדי שאפסיק להסתתר מאחורי מילים גדולות שאולי יש להן משמעות חלקית עבורי
אבל הן לא המהות, לא באמת בכול אופן. אני רוצה לצאת לדייט ושהמהות לא תהיה מגע או שיחה על סקס אלה על 
להכיר ולראות האם יש בנינו חיבור, האם נוכל כול אחד מאיתנו יוכל להביא את העולם שלו וליצור יחד עולם משותף.
אני מתקפת את הרגשות שלי בעיקר את הפחד אבל גם את השמחה בהבנה שהבעיה בי ולהתרכז איך אני צריכה
להיות פחות ביקורתית כלפי עצמי ופחות שיפוטית כלפי מה שיקרה או לא יקרה. אני רוצה שבשנה הזו אני אצליח
להשתחרר מהתבניות האלה שמחזיקות אותי, למצוא מישהו שיכיל אותי ואני אוכל להכיל אותו וכמו שביון אמר
נהווה את המיכל והמוכל אחד לשני ושאני אוכל לחזור ולהנות מהמגע והאינטמיות והחיבור והחיות שהיא מביאה
לאדם.

שאני מקווה שאצליח לישון הלילה

אין לי דיכאון

גם לא איזה הפרעת אישיות 

פשוט אני סובלת מפוסט טראומה

על פוסט טראומה על פוסט טראומה

ובגלל זה העצבות והזהירות והקשיים 

בדיעבד זה די הגיוני ואני מבינה

אך הצורך שלי להיזהר ולהימנע מגברים

ולהיות חשדנית ולשמור על הבטחון שלי

הוא אמר שזה יכול להיעלם עם עבודה קשה

עוד שנתיים שלוש ולהיות מאושרת

וזה החלום הכי גדול 

להיות שמחה.

הצלחתי למצוא את הספל האהוב עלי

ואני ממוצעת לגמרי

זה כבר משהו

אתמול היה לי בוקר זוועה
כזה שמלווה אותך רגשית לאורך כל היום.
נשברה לי הכוס שאני הכי אוהבת זאת
הכפולה עם ציור של סטיץ'.
הימים שלי שוב נהיו עמוסים מטיפולים שרוב
הסיכויים שלא יועילו לי וסתם כנראה יבזבזו
זמן וכסף ואני עצובה. אנשים לא מסוגלים
לראות שהם פוגעים באחרים ואחרי זה אומרים
אני בסדר כולכם מטומטמים. קשה לי, באמת קשה לי.
אני חייבת להוריד את המתג ולהרחיק ממני את כולם
להוריד ממני את העמוס הזה בכתפיים.
כבר כואב לי יותר מדי

למרות שכמו כולם אני משתמשת בלוח השנה הלועזית
השנה החדשה לא באמת מעניינת אותי, ראש השנה כבר היה
ואין לי את אותה ההרגשה בהתחדשות הזו. אולי זו החזרה
בתשובה, אולי זו הבגרות אבל יש מה שכן יש ריח של צמיחה
באוויר ואולי זה גם בזכות הגשם. גשם זו ברכה בסוף.

והרבה זמן שאני מדברת על האומנות שלי ובגלל שיש לי מנוי ל-24 שעות
החלטתי לשתף את האומנות שלי ואלו פרחים שציירתי מנייר שעטף זר פרחים לשבת
והוא מונח ליד פינת הצמחים שלי שבינתיים ממשיכים ללבלב. הלוואי שרק נצמח

לפעמים צריך להפסיד גם כשזה שכר כדי לעמוד בעמדה שלך.
נכון שזה יכול לבאס או לגרום לעצמך לחשוב למה אבל בסוף
החשוב הוא הנפש. ואם לא טוב אז עדיף לא לעשות את זה.

זה לנצח את הדיכאון.

בחודשים האחרונים הלק שאני עושה הוא תמיד מורכב.
מורכב מכל מיני צבעים, כל מיני צורות, אצבע ככה ואצבע ככה
צבעים שמחים, צבעים עצובים, צבעוני, פשוט. יש בזה משהו
שמשקף את המצב המורכב שאני נמצאת בו, מצד אחד רוצה לצמוח
מצד אחר שרויה בדיכאון. אני חושבת שהכוח המניע אותי זה להיות
שם בשביל אחרים כדי לברוח מעצמי ונכון שזה לא טוב אבל זה לפחות
מניע.

אני קוראת ספר רומנטי שמשלב ארוטיקה על קשר לא מחייב וזה רק מראה כמה אני לא רוצה להיות שם
גם כשהמניעים שלהם מובנים לגמרי אבל בחיי שזה קשה למצוא מישהו שיקבל את כלל המורכבויות
וגם את הרצון להתמסד ולא לחכות.

השעון מתקתק בסוף והחרדה אמיתית. וקשה למצוא עבודה והלחץ הכלכלי מוסיף עול על החרדה

לפחות הבטן שלי ואני חברות עכשיו
יאי.