כמו שאת בוודאי כבר מבינה, לא היו נשים רבות שלא הצלחתי למצוא את דרכי אליהן, גם אם לזמן קצר.
נפשי הייתה אחת, יוצאת דופן, שגירתה לי את החושים כמו שאחרות לא ידעו. היא עבדה בדוכן ליד העבודה, והייתי מגיע לקנות אצלה קפה, אפילו שהיה סניף של הרשת האהובה עליי קרוב יותר וטעים יותר.
ערב אחד כשיצאתי מאוחר ממשמרת, עברתי ליד הדוכן של נפשי, והיא בדיוק סגרה ויצאה. היא חייכה והנידה את ראשה, מתחילה ללכת לכיוון היציאה.
עכשיו, נסי להבין, לא הייתי רגיל לזה. באותה תקופה, בעיקר אז, מעט הנשים שלא נתנו לי יחס כשרציתי בו. חייכתי אליה את החיוך הכי נועז שלי, והיא רק הנהנה! נדהמתי.
הסתכלתי עליה צועדת וכנראה שנעצרתי במקומי, כי כמה שניות אחר כך היא הסתובבה, חייכה אליי ושאלה, בקולה העדין, "אתה בא?"
בקיצור, אם תשאלי אותי מה קרה ב20 דקות הקרובות אני כנראה לא אדע לענות לך בודאות, אבל אני זוכר את המגע הרך שלה ואת פלחי ישבנה רועדים תחת כף ידי. את התחושה של השפתיים שלה עוטפות אותי, את הרטיבות שלה כשאני ממלא אותה.
אני זוכר את הריח שלה, אולי, ואולי את הריח בסמטה, את הלחות מהגשם שירד כמה שעות קודם לכן, ואת מגע הבטון בידי תוך שאני הודף עצמי לתוכה, והיא נאנקת חרישית.
אני גם חושב ששאלתי את נפשי לשמה, היא צחקה ואמרה שהיא תספר לי מחר,
רק שאני בטוח שלא ראיתי אותה יותר, לא עוד פעם נוספת, את נפשי.
