היא התנהגה רע, אז השארתי אותה קשורה.
לקחתי ממנה את חוש השמיעה והראיה,
כדי שלא תוכל לנחש מה מצפה לה.
אבל השארתי לה את הפה חופשי,
כדי שאתענע על הייללות, הגניחות והצרחות.
נשארתי בחדר כדי לצפות בא חסרת אונים,
אך השארתי אותה עם המחשבה שהלכתי משם.
חכיתי לרגע שבו היא תרגע קצת, והשרירים שלה יהיו רפויים,
וכשהוא הגיע שחררתי הצלפה חזקה לתחת שלה,
ואחריה הגיעה עוד הצלפה, ועוד הצלפה ועוד הצלפות.
ההצלפות היו חזקות, וגרמו לה בהתחלה ליילל, ואחרי זה לצרוח.
לא נורא.. היא צריכה להבין שהיא הייתה כלבה רעה.
היא לא ראתה את העונג שיש לי בעיניים.
העונג המיוחד הזה, שלא נוצר מהכאב שלה, אלא נוצר מהחינוך שלה.
ההצלפות לא פסקו, עד שעיניה החלו להזין דמעות.
עכשיו היא נשברה, עכשיו היא הבינה שהיא הייתה כלבה רעה.
שחררתי אותה מהקשירה, והחזרתי לה את החושים.
עיניה היו אדומות והיא בכתה.
הדמעות שלה עוררו בי חמלה ואמפתיה,
אז לטפתי אותה, שתרגע..
מהר מאוד היא חיבקה אותי,
ולחשה בשקט:
'סליחה אדוני.. ותודה על החינוך'