או שמא עליי לומר בעצם , לחיות בחלום .
זה כבר ארבעה לילות רצופים בהם אני חולם את אותו החלום .
על אותה בחורה לה נתתי את ליבי.
על אותו המקום בו לראשונה אהבתי את אשר ראיתי.
חלום , שבנקודה מסויימת , גרם לי לקום עם חיוך מהול בבכי .
נשאלתי לפני מס' ימים בשיחה די שגרתית אם אני מאושר ...
אחרי מס' מאיות השנייה של היסוס , הפעלתי את מנגנון החיוך הצדדי שלי , עם עיקום גבה שרמנטי משהו , ועניתי בבטחון מוחלט - כמובן.
הברמן , שנדמה כאילו לא יעזוב , ממשיך לפנק בקטנות .
כאן עוד צ'ייסר , שם עוד בירה , מתחת לדלפק עוד שורה של חגיגת ...
והראש , איפה שהראש צריך להיות במקרים כאלה ... אי שם בענן רחוק .
בנסיעה הביתה - התחלתי לבכות .
נוסע , נזרק מנתיב לנתיב , מפנטז על עולמות אחרים ומלאכים ושדים .
הכביש הרטוב והריק ,
הלב שדופק ודופק ,
דמעה בודדה נזלה ללשוני
מלח מתוק שחדר לליבי
מנוע דומם , אין אור מסביב
רק אור של ירח , מצהיב ומרקיב
נשכבתי על שפת המדרכה
עננים אפורים מעליי
הגשם חובט בי , מצווה על עיניי
להיסגר , להישמר , ולא להראות
לכל העולם , שלפעמים , אני גם מתמוטט
לא מפייט , לא מייפה , סתם נשבר , זועק
בלי שום מילים מפוצצות
סתם ילד מפוחד
שמבקש , אותה לראות
איתו, אוחזת יד
לפני 20 שנים. 23 בנובמבר 2004 בשעה 11:39