לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

חזרה למציאות

Everything You need is Around YOU .
The Only DANGER is Inside YOU
לפני 19 שנים. 4 במרץ 2005 בשעה 1:15

עכשיו אלך , כדי שתוכלי לדעת שהכל בסדר
עכשיו אלך , כדי שתוכלו לסדר מחדש את הארון
אל תשכחי , בחודש השביעי של השנה
לקטוף פרח , בשבילי - מהחצר האחורית.

עכשיו אלך , להסתודד עם הירח
עכשיו אלך , לרקוד עם כוכבים
ואם אבכה זה לטובה
כי במדבר כ"כ שומם
מהדמעה אצור חיים.

עכשיו אלך , כדי שאוכל
להסתכל אל השמים ולהרדם לי על ענן.
ובין כסאות המלאכים , כסא יתום בודד
עם שמי חרוט עליו.

עכשיו אלך , מעל נשמות חתומות
אדאה מעל צוקי האלים
אבכה לבד דמעות המחר
אצחק , עד שהכל יצחק איתי

לפני 19 שנים. 24 בפברואר 2005 בשעה 23:58

אהבתי את ההרגשה הזו.
היום , כבר לא .
צעד אחורה , צעד קדימה.
צעד קדימה, שניים אחורה.
רגש הפך למחשבה.
מחשבה לפחד.
פחד - הגיוני.

ואני , מפחד.
ממה?
מה שיודע יודע ...
ואני למשל... יודע הכי טוב , לברוח.
למצוא סדק בין הקירות ולהתחבא עד שיחזור האור.
להתחבא עד שכולם יילכו.
כי מילים , הן מפחידות.
ומבטים - שלה ... ואני רואה רצפה.
מתקרב , לגרגיר של חול,
מתקרב , והוא , המשיך עם הרוח.

ומבט -שלה ... אני רוצה להיות
גרגיר של חול
להמשיך עם הרוח.

עדיין - פוחד

...

לפני 19 שנים. 30 בינואר 2005 בשעה 12:37

בין אבני החצץ שבעדנית
הוא עומד , בראש מורכן.
הברק שבעיניים , ההתחלה של הסוף
של גל , נושא מבט לשמיים.

ושם , מכונס בתוך עצמו, מחבק-
את האוויר , את הרוח .
כי זה מה שנשאר , מאבק של כוכבים
שנדמה היה שישארו לעד ,
וכמו כולם , בסוף – עוזבים.

ובין אבני החצץ שבעדנית שלי
הוא עומד בראש מורכן
ירוק או חום , מין גוון צהבהב
גורם לי לתהות , לבכות , לרצות

מקום טוב יותר ועיניים בוהקות
שמתרגשות , כאשר צופות ,
בחתול שחור ובמעוף העורב
בציפור בודדה ששכחה לנדוד
בענן שדומה לחלום האתמול
חלום שבו עמדתי , בין אבני החצץ
בראש מורכן , חשבתי
זה כ"כ נורא להיות לבד?

לפני 19 שנים. 17 בינואר 2005 בשעה 14:28

מאותו יום שבו עזבתי
ממשיך לחפש דרך לחזור
פחדים , השלמתי איתכם
גיליתי הכל , מבלי לדעת כלום

למטה , הכל יותר פשוט
על מיטת מסמרים , בחרתי לישון.
תן לי את הזכות לבחור
כדי שאוכל לצחוק על טעויותי
אתה ואני , אני ולא כלום.
שב על כסא בירח -אבקר שם בקרוב
אקנה ענן , בצבע אפור.
הילה לבנה -
גשם לבן , על עוד יום שחור.
הגעגוע , לצחוק האתמול , רוכב על גל אל החוף
מתנפץ , נוגע בכל.
מאפר באתי ואל עפר אחזור ,
האירוניה שהיא אני , אני – האירוניה.

לפני 19 שנים. 8 בינואר 2005 בשעה 23:15

אני אוהב את הצריבה בעיניים.
כשהראש נופל אחורה , בלי יכולת לעצור.
זה מזמן כבר לא מצב של עייפות או תשישות , אלא מבחן , של קיום והתהוות.

ובלחיצת כפתור , אני על פסגת הר געש.
ובלחיצת כפתור , אני שוכן במעמקי הים.
ובלחיצת כפתור , הכל מונח פה לידי.
ובלחיצת כפתור , תדע שאתה קיים.

כי , זה כ"כ חשוב לשמר את התקשורת , ליצור אינטרקציה בין אנשים .
ואין צורך לחכות עד שתגיעי , כי בלחיצת כפתור את נמצאת ממש מולי.

בגיל 15 , מחכה ליד תיבת הדואר .
הדוור מגיע עם ערימה של חשבונות וניירות בלויים.
ואת , לא באת איתו ... אז אני פשוט ממתין , ואחרי מס' ימים , אני דומע מעל מס' דפים - שאת שלחת , ואת כתבת , ושסימנת באודם אדמדם...

ועכשיו , בלחיצת כפתור , אתם יודעים הכל עליי...

לפני 19 שנים. 2 בינואר 2005 בשעה 2:22

all i leave behind
all that i can take
a light
reflected by the sun

all i fear inside
is surely understood
when heaven will remain
a blister through my eyes

so i recognize this feeling...
so i hang myself above the rising tide
so i shed a tear and wait - just say goodbye
for you , yesterday, those memories of time

לפני 19 שנים. 30 בדצמבר 2004 בשעה 2:34

ההתחלה - הכל פשוט.
אין צורך במילים כדי לתקשר.
ישנם הצרכים הבסיסיים , תישן , תאכל , תקום , תישן.
אתה בונה לך חדר , פשוט.
4 קירות.
אין שטיחים , אין תמונות , אין רהיטים.
חדר ענק וריק .
עגול , מכיל הכל , כרגע אין בו כלום.

עובר לו יום.
עוברת שנה.
פתאום , שני עשורים מאחורייך.
החדר , זה לא אותו החדר.
הרי שם , בניתי את מבצרי , הואקום של פעם אל מול מיליוני שרידים של זכרונות ורגשות.
החדר , פשוט כ"כ היה גלוי לכל.
פתאום אחרי יום , אסור שיגלו את מה ששוכן בפנים.
אז אתה מוסיף קיר , ואחרי עוד יום , עוד קיר.
ופתאום , שני עשורים מאחוריי , נגלה מולי מבוך.
רק ככה , אוכל להסתיר את מה שאמור להיות מוסתר.
מבוך , עצום כ"כ , מתוחכם כ"כ , שלכל פינה יש את המלכודת שלה.
אדם ללא מפה , ייאבד לבטח.

ופתאום , אחרי שני עשורים וקצת ...
הרהורים.
האם המבוך מסובך מדי?
האם באמת ישנה דרך החוצה?
והאם באמת המפה שבידיי , אמינה...

אין שום ברירה אלא לנסות , צעד אחר צעד , למפות מחדש את המבוך.
כי אם לא...
אשוטט לנצח , מחפש ... את מה?

לפני 19 שנים. 13 בדצמבר 2004 בשעה 0:10

הצלחתי לזחול מהמיטה החמה אל כסא העור הקר.
קר לי , ואני מקופל , מחבק את עצמי להרגיש את החום.
נוגע , השומר הלך , המסך נפתח , הוסטו הוילונות.
החשיכה שבה ישבתי , מקיפה אותי , ואני מביט בה לשנייה ואז , מפץ של אור .
אני יכול להשבע שלשנייה, לא יכולתי לפתוח את העיניים.

וקר לי .
אני יושב על כסא העור .
הגוף רועד , צמרמורות קלות , עיוותים לא רציונליים.
אוי כמה קר .
אני בוחר , להוריד חולצה.
עכשיו , קר יותר 😄

ומחייך , למרות שקר , וגם כואב.
כואב לי שם בצד , בשכבה מעל הלב.
עיגול שלם שנמעך ומתעוות , אבל אני בוחר.

להשוות בין הצדדים ...
לעוות מעגלים.
וזה יכאב אם תתלוש עץ ממקומו,
וזה יכאב אם תתכחש לכאב וקיומו.

לפני 19 שנים. 8 בדצמבר 2004 בשעה 15:22

חושב ומוחק , כותב ומוחק .
זו המציאות בשבוע האחרון .
המילים שיוצאות מהפה , מקוטעות .
המילים שמנסות להתגנב אל הדף נתקלו במחסומים רבים , רובן נישבו.
בחוץ משתוללת סערה , וכמה זה כיף , לראות את העולם משתולל.
הרוח נגד הענן , הכביש המוצף מול מרכבות הברזל .
פתאום , בהרף עין , הכל משתנה .
אנשים רצים למחסה . חלונות הבתים נסגרים במהרה . מים נופלים עלינו.
זה לא גשם , זה לא מטר , זו סופה.
ודרך החלון , אני מסתכל אל הגינה ממול , ושם , ילדה בת 5 אני מעריך , רוקדת.

היא רואה את כולם מסביבה בורחים למחסה , והיא , רוקדת.
מהקומה החמישית זועקת האמא - " תעלי מיד הביתה !!! " והיא , רוקדת.
החול בגינה , הפך לבוץ , משאיר את סימניו על בגדיה , והיא רוקדת.

רוקדת , מחייכת , וברגע שפתחתי את החלון , למרות הרעש האדיר של הגשם המכה בכל והרוח המשתוללת , יכולתי לשמוע אותה שרה .
סופה בחוץ , והיא רוקדת ושרה .

אז המשכתי להסתכל , מסביב , שומע את שירתה . השיער נרטב קלות , לא נורא , הוא סופג הכל .

אם הייתי בן 5 היום , הייתי שר ורוקד , בגשם.

לפני 19 שנים. 27 בנובמבר 2004 בשעה 17:34

צריך כמובן לשמוע אותו כדי להבין ולקבל אבל , גם קריאה תספק במקרה זה .

שפכתי את ליבי יותר מדי פה ... אז אפסיק . תיהנו מזה.

Falling through pages of Martens on angels
Feeling my heart pull west
I saw the future dressed as a stranger
love in a space-dye vest

Love is an act of blood and I'm bleeding
a pool in the shape of a heart
Beauty projection in the reflection
Always the worst way to start

"But he's the sort who can't know
anyone intimately, least of all a
woman. He doesn't know what a woman
is. He wants you for a possession,
something to look at like a painting or an ivory box.
Something to own and to display. He doesn't want you to be real,
or to think or to live. He doesn't love you, but I love you.
I want you to have your own thoughts and ideas and feelings, even when
I hold you in my arms. It's our last chance... It's our last chance..."

Now that you're gone I'm trying to take it
Learning to swallow the rage
Found a new girl I think we can make it
as long as she stays on the page

This is not how I want it to end
And I'll never be open again

"...I was gonna move out...ummm...get,
get a job, get my own place, ummm,
but... I go into the mall where I
want to work and they tell me, I'm,
I was too young..."

"Some people, gave advice before,
about facing the facts, about
facing reality. And this is, this
without a doubt, is his biggest
challenge ever. He's going to have to face it.
You're gonna have to try, he's gonna to have to try and,
uh, and, and, and get some help here. I mean no one can
say they know how he feels."

"That, so they say that, in ya know
like, Houston or something, you'd
say it's a hundred and eighty degrees,
but it's a dry heat
. In Houston they say that?
Oh, maybe not. I'm all mixed up.
Dry until they hit the swimming pool."

"...I get up with the sun... Listen.
You have your own room to sleep in,
I don't care what you do. I don't
care when. That door gets locked,
that door gets locked at night by nine o'clock.
If you're not in this house by nine o'clock, then you'd better find some
place to sleep. Because you're not going to be a bum in this house.
Supper is ready..."

There's no one to take my blame
if they wanted to
There's nothing to keep me sane
and it's all the same to you
There's nowhere to set my aim
so I'm everywhere
Never come near me again
do you really think I need you

I'll never be open again, I could never be open again.
I'll never be open again, I could never be open again.

And I'll smile and I'll learn to pretend
And I'll never be open again
And I'll have no more dreams to defend
And I'll never be open again

- Dream Theater