הם באים , הם באים
כמו נמלים , כמו נמלים
הם באים, הם לוקחים
חלקים ממסגרת , קירות מתפרקים
הם באים , הם באים
כמו נמלים , שועטים - אלפים
הם באים, הם רומסים
מבטים מושפלים , את עיניהם מכסים
אין מקום על הגשר
כי אין כאן על מה לגשר
אין פה אוייב
רק יש פה קורבן שכואב, ואוהב
כתום בשבילי הוא במקרה הצבע האהוב עליי.
הוא מסמל את צבע קבוצת הכדורגל שלי ( והשנה גם הכדורסל) , את צב הנינג'ה האהוב עליי ( בתור ילד כמובן... מיכאלנג'לו ) ואת השקיעה של השמש ששולחת כתום על גלים מתנפצים כל יום מחדש.
והיום - כתום שווה כאב.
כתום שווה מחלוקת.
לקחת פרח - ולעקור , למען הנסיון , לעתיד טוב יותר.
כן , עתיד טוב יותר , על זה כולנו חולמים . בלי פיגועים בלי מחלוקות . שלום.
והתהליך הזה קורה מהר . מהר מדי.
תשתיות לא נבנו בזמן.
הכל קורה תחת לוח זמנים משוגע שלפי דעתי לפחות , היה צריך להיות ארוך פי 4 לפחות.
ומפה , הטעם הרע .
כי אחרי הכל זה נראה כמו כיסוי תחת , ואחרי הכל זה נראה כמעשה של פוליטיקאי נואש.
אנחנו מראים לעולם שאנו מוכנים להקריב למען שלום.
אנחנו מראים לעולם שאנו מוכנים לקחת את האוייב לחבקו , לעזור לו ולהפוך אותו לחבר.
אנחנו מראים לאוייב שאחרי הכל הם מובילים במשחק השח הארוך ביותר.
אולי בעתיד יתברר הצעד הזה כאפקטיבי למדינתנו . אולי זה הצעד שישנה את פני המפה , אבל , זהו צעד שנעשה בחפזון .
ישנה תגובה אחת של אחת המתנחלות שמתנגנת במוחי כשאמרה " אותנו מפנים בתהליך של כמה חודשים . להעברת כלובי הדגים באילת הקציבו שנתיים וחצי . חיי פחותים מחיי דג? "
חזקו נפשכם חברים.
לפני 19 שנים. 15 באוגוסט 2005 בשעה 17:22