שרוע על גבי בועת סבון ענקית אני מרחף גבוה ככל האפשר. קרוב אל העננים , שוחה עם הציפורים . מסתכל על האדמה המרוחקת . אדמות ללא שם , טריטוריות לא מוגדרות . פה ושם אני מזהה , מגף , הנה איטליה , והנה יבשת אמריקה , והנה ישראל שלנו . אווו אוסטרליה והנה עוד רצועה של איים.
ובעודי מרחף על בועת הסבון גדולת המימדים שלי , התחלתי לנסוק כלפי מטה . כבישים וצמתים , ארוגים , מצולבים , שתי וערב.
ביקשתי מבועת הסבון שלי שתקרב אותי אל אמא אדמה , ותוך כדי כך שתעצור את הזמן , כדי שאוכל לברר לאן מובילה כל צומת וצומת - והיא , נענתה לבקשתי.
עם מכחול בצבע אדום סימנתי את הצומת הראשונה , A קראתי לה , בצורה הכי פשוטה .
אח"כ באו כמובן צמתים B ו C ו D .
כשהגעתי ל F , התעייפתי נורא . עשיתי כברת דרך ארוכה תחת חומה הבלתי נסבל של החמה הגדולה .
הבנתי פתאום שהשמש לא נעה ממקומה במשך כל הזמן הזה , הזמן הזה שאני עצרתי , הזמן הזה שאיבד כל משמעות , שנותר רק כמילה.
בצומת F התיישבתי , את הזמן החזרתי בחזרה . שעות עברו ואת מקומה של השמש תפס עכשיו ירח מחייך בצורה עקומה.
פרסתי על הכביש שמיכה , 2 מטר מצידה של המדורה .
הלכתי לישון בהבנה , שצמתים לרוב יש , וזמן לא יהיה לי לבקר בכולם - היכן שאבקר , שם אבלה את לילותיי.
לפני 18 שנים. 29 באוגוסט 2005 בשעה 15:36