הייתי רוצה לטייל בתור מנהרות חשוכות.
עירום , יחף , רק בעזרת מגע מנווט את דרכי .
והקירות , רכים , לחים , ריריים ... תחושה של בחילה חלפה בתוכי.
הרצפה , בולעת אותי , שוקע לאיטי אל תוך נקיק חלול.
הרגל , תקועה, מנסה להשתחרר ... הצלחתי .. אחרי שניות של חרדה.
והחושך , גורם לי לרעוד מפחד , פותח עוד דלת או שניים , נותן לשדי הדמיון להשתלט.
התקרה פתאום סוגרת עליי ... מכריחה אותי , להתקפל.
מתכופף , והגב ב 90 מעלות , מהצד אפשר לראות את עצם הזנב.
לא יכולתי ללכת כך יותר אז הצמדתי ברכי לקרקע הרכה.
ובחושך זחלתי , מחפש יציאה ... מנסה להבין איך הגעתי לכאן.
"איך הגעת לכאן" שאל גבריאל ... שיצא היישר מחלום מעורפל , הבזק אור מילא לשנייה את החלל , ובחטף ראיתי אדם , מכונף ... לבן מסנוור בקע מעיניו.
והחלל מסביבי , בגוון אדמדם ... שנראה כאילו הוא חי ונושם.
"זו הייתה בקשה אצילה , ראויה , ולכן לא יכולתי לסרב לך "
בקשה? שלי ? לא זכור לי בכלל . גבי , ידידי , פוחד אני וקר.
"הסר דאגה מלבך" הוא אמר , " חבק את הקור , אמץ את הפחד..."
ונעלם כאילו , לא היה.
לא רציתי לחבק את הקור , או לאמץ את הפחד , רציתי רק שיחזור , עם קצת אור ויוכל למחות את הדמעות מפניי.
עצמתי עיניי , להרגע , לחזור , אל מקום שליו בו יכולתי לחשוב.
והנה , הבזק אור , שסינוור את עיניי...
"גבי!" צעקתי עם חיוך של תקווה.
"הירררררררגע " הוא לחש "פקח את עיניי , את עינינו , שתדע... אני זה אתה "
....
לפני 19 שנים. 23 במרץ 2005 בשעה 23:49