לפני 18 שנים. 2 ביוני 2005 בשעה 13:53
החלקה אחת , זה מה שצריך כדי לא לקום יותר
מעידה אחת , כדי שהזר בדלת ייכנס ויעוור
כל שיקול דעת והגיון
את כוח הבחירה , ואת כוח הרצון
ולשנייה נרדמתי , על משמר הצריח החשוב ביותר
ולפתע ממולי אלפי חיילים כחולים רצים
עם מכחול ביד הם צבעו את ארמוני
והאפור והשחור הפכו לקונפליקט צבעוני
וכרגע התעוררתי , משינה ארוכת שנים
וסוף סוף הסרתי את קורי העכביש
מעיניי החתומות שלפתע הן דומעות
ומנפשי החלודה שהחלה כך לפעום.
שבתי , מן האפר , שהוא לא שלי
אחזתי בכנפיים שהובילו אותי
אל להבה חמה ונעימה
אל לבה של אמא אדמה
וכשיצאתי , לא ייתכן ... השמש שוב חייכה
וכשנרדמתי , על הצריח לא יושב איש
נגמרה המלחמה
