איך אפשר לזקק את ההרגשה הזאת?
איך אפשר במילים להסביר את זה שכאב נהפך בשבילי לצורך פנימי עמוק שרק גדל וצורך עוד ויותר בשביל להירגע, שזה משהו שאני רעבה אליו שזה נהייה המשהו שהכי מחייה אותי לזה שמבינה שכבר לא יכולה שהמיניות( לאו דווקא האקט ) יהיה בלי לכאוב, בלי הברוטאליות, בלי האגרסיביות החייתית הזאת הפראית והייצרית הזאת… שבעיניי זה הכי טבעיי והכי בוער והכי מעיף… איך שכבר לא מסוגלת לחשוב על קשר ונילי או סקס ונילי יותר מפעם ב כזה…
מנסה גם לעצמי להסביר את התחושה הזאת, את ההתמסרות הזאת שאת מוכנה לעשות ולתת מעצמך הכול, דברים שחשבת שזה לא אני, שזה לא בשבילי, שזה גבול אבל מגיעה למצב שכול כולך שלו, שאת כול כך בשבילו שאין דבר שנראה לך לא בסדר, שאין דבר שמרגיש לך שמשפיל או מנמיך אותך כי זה הכול נעשה באהבה וערגה אליו ושאת כבר מעצמך עושה את הדברים כי יודעת שכול מה שקורה זה בשבילו והאגו מולו מתמוסס וכבר לא קיים מולו..
איך להסביר את החילחול הזה לגוף, לראש, לכול נשימה שלוקחת, שבכול מחשבה יש לו נוכחות וטביעת אצבע ושבכול דבר הוא נוגע ומשתלט גם בלי שהוא עושה, עד שזה נהייה בכול חלקיק בך….
להסביר את הרגע הקסום של השקט, של הלנחות הזה, של הלהיות איתו בתוכו בהכי צמוד וקרוב אחרי שהגוף והנפש היו בהתעלות כזאת שיצאו מהגשמי לרגע.. שיצא מהמודע לרגע.. שלא היה קיים שום תפיסת מציאות מעבר אליו ואליך שכול מה שזרם בניכם זה רק עוד ויותר וגבוה יותר… שמה שזרם בניכם זה התדר הזה בראש החיבור הפסיכי של שניים שהיצר מתלפף אחד סביב השני בהכי ראשוני, בהכי קדמון, בהכי בראשיתי דבר שחבוי בנו ביום יום… הרגע הזה שהגוף מנסה לעכל את הטירוף שהיה לפני רגע שמנסה לקחת נשימה כי היא כמו הייתה עצורה כול הזמן הזה, שהחשמל הזה בגוף מטריף כול תא ושמעיר ומאיר כול חלקיק הכי קטן בך…
לרגע ההתכנסות בתוכו בתוך האדם שהופך אותך כול פעם מריק לעד אפס מקום שאיתו את במצב הכי שלם שלך.
איך לזקק את ההרגשה ועד כמה שניסיתי כאן במילים זה לעולם לא יהיה מדויק כמו ההרגשה הזאת.
