כבר לא מצליחה להידלק ,הפתיל רטוב או הסטרטר כבר לא מתניע, האבן של המצית כבר לא עושה ניצוץ.
לא מושך אותי הבחור שעושה לך לייקים וכותב כאילו הפוסט בשבילך אבל את רואה מהצד ויודעת שהוא יורה לכול הכיוונים פה בתקווה שמשהו יפגע, שמישהי תידלק.
או שכול בחור ראשון(ולא כול בחור שני כמו שאומרים) שכותבים לך התסקרנתי, סיקרנת אותי, מסוקרן ממך..זה נראה לי מילות המחץ פה.
או חלק מהמבוגרים שמשחקים אותה שקולים ורגועים ויודעים הכי טוב ממרום גילם שבתכלס מחזיקים את הזין כי חושבים על לעשות מישהי צעירה מהם במיליון שנה.
או הבחורים ש" מזהירים" אותך מהבחורים כאן או במילים אחרות אני הטוב כאן וכולם רעים תתפתי לבוא רק אליי.
וזה עוד ממשיך אבל אני כבר התייאשתי מהפוסט של הייאוש המייאש הזה.
אני לא יודעת אם זה קטע של תקופה או קטע של כבר טיפה ראיתי מה יש כאן( או בכלל ככלל זה ככה? ) או שכבר פחות מתלהבת מחיזורים מאולצים או אולי צריכה לקבל שזה ככה גברים, או שלא כולם ככה? האם אני אתלהב שוב ואעריץ וארצה ואתן את כולי והאם אוהב כמו פעם ללא פחד ללא תנאי האם אצליח להאמין למישהו ולא לחשוב על המניעים שמניעים אותו?
האמת שאני משתדלת לשמור על האופטימיות שלי ומאוד מאוד מקווה שיש עוד הפתעות בחיים וזה כן עוד יקרה לי ולא כולם ככה ובסוף יגיע הדבר נכון שתהייה התאמה בדברים החשובים.
אולי..רק אולי זה עוד יקרה.