הראש שלי ישן אבל הנפש מתחילה להתעורר האביב שלה הגיע שנת החורף הגיע לקיצה אני כמו החתולה שלי שמסתכלת על החיים שבחוץ דרך חריץ בחלון המטושטש, מתעניינת, בודקת מביטה ומדברת מהצד אבל רק מהצד ומרחוק יש לנו סיבה טובה להישאר בבית יש לנו חום, אהבה, דאגה ואכפתיות אמיתית וכנה.
הבית יודע שמסתכלת על החיים בחוץ אבל הוא לא רוצה לדעת, אומר שמותר אבל זה בגלל האהבה שלו אליי, ואני יודעת שאצלו זה אחד בפה ואחד בלב עם האישור הזה ובלב שלו זה לא.
לא מסוגלת לנצל את האישור שלו במיוחד כי יודעת שלב הבית יפגע אולי גם ייעצר, ואני לא מוכנה לפגוע המצפון הגדול שלי לא נותן לי לנצל את האישור ולא מסוגלת להכאיב לבית שאני כול כך אוהבת, וגם כול כך אוהבת את האהבה שאוהבת אותנו.
לפעמים בימים קרים נכנסת מתחת לפוך לידו סוגרת עלי את השמיכה שלנו מתעלמת מהכול ורק ניזונה מחום הגוף שנפלט ממנו רק מרגישה כי לא רואה שום דבר אחר.
מבינה ש"קר שם בחוץ" אבל לא יודעת אם האהבה המנטלית יכולה להחזיק את הרגש הפיזי…
מבינה שאנחנו חולקים משהו גדול בלב אבל האם הגוף יסלח?
לא יודעת לאן אנחנו הולכים גם חשוך ולא רואה אבל יש מרחוק פנס שמהבהב לפעמים, שמחייה את החושך, נותן כיוון, מראה דרך חדשה אולי גם אחליט שזהו ואתחיל ללכת לכיוון האור.
הפנס מדליק אש שמבעירה את הגוף בזרמים שעוברים ומחיים את הדם ששוצף וגועש ומשתולל בפנים כבר לא עומדת בפינת חדרי הלב אלא עומדת באמצע הדם החם מגיע לכול הגוף והגוף מגיב בהתרגשות משלו.
הלב פועם חזק אפילו שמנסה לקחת נשימות עמוקות כדי להרגיע את עוצמת הפעימות, שואלת את עצמי מה יקרה אם אפסיק להכתיב ללב את הקצב.
אוהבת המון וכול כך אבל זה מספיק? זה יחזיק? האם הנשימה הרוח יכולה להרגיע את הלב הפיזי? האם הלב יסתגל לקצב האיטי?
בתוך תוכי יש תשובות אבל לא רוצה לענות ולא רוצה לדעת שהתשובות נכונות וגם עוד לא מוכנה ליום אחרי שאענה אותן.
אז בנתיים אני כאן להתחמם ולהתבונן אבל מרחוק.
Break me down and build me up
Whatever it takes
'Cause I love the adrenaline in my veins
I do whatever it takes
'Cause I love how it feels when I break the chains
Whatever it takes
You take me to the top I'm ready for