יש תמונות מהעבר שהן חקוקות בזיכרון אפילו שפיזית זה היה שונה אבל ההוויה של אותו הרגע הדימיון משלים את התמונה...קורה לי שנזכרת במקומות, בזמנים, בהרגשות ותחושות ומופיעה לי תמונה שהדימיון השלים ל vision שלם.
כמו הרגעים האלו כשהיית בא אליי שהייתי מחכה לך תמיד על 4 על מיטה עם הישבן לכיוון הדלת, לכיוון שלך ותמיד הייתה התרגשות אופפת את הרגעים האלו של מה יבוא עלינו היום.. כמה כאב יהיה...איזו התעללות... ואיזו התעלות... כמה ומה הגוף יעבור היום.. האם אגיע עד הקצה היום ואנגע בגבולות המקסימום שיכול לספוג... אם יהיה ארוך עד שארגיש מותשת ...
הייתי נוזלת ונוטפת רטיבות ברגעים האלו, היית דבר ראשון מעביר את האצבע לדעת כמה אני חמה ומתרגשת בשבילך ותמיד היית אומר תראי איך את עכשיו ונותן ספאנק שלום מעורר לישבן. הייתי לפעמים לוקחת מגבת לפני שהיית בא ומנגבת אולי לא תתרצה על זה שאני מורעבת אליך אבל זה לא היה עוזר שנייה אחרי כבר שוב הייתי באותו המצב.
כשהייתי מחכה וברגע שהיית בא לרוב לא הייתי רואה אותך ולא מסתכלת רק מרגישה ונותנת לציפייה מעוף אבל בדימיון היום שנזכרת אני רואה בברור את התמונה השלמה רואה אותי מאחורה, רואה אותך נוגע, רואה את האצבע עוברת ונוגעת בקושי וממש רואה את הרטיבות המבריקה, רואה את החיוך שלך המרוצה שהיה מרגיז אותי שהייתי מרגישה ממנו קטנה שהגוף לא בשליטתי כבר שהגוף שלי לא מקשיב לי כבר ומכור אליך ומורעב ומונע רק מהמיניות לא אכפת לגוף שאני לא רוצה להיות ככה נשלטת וקטנה.. אבל לא מעניין אותו, כול מה שהוא רוצה וכול מה שמעניין אותו ברגעים האלו זה מיניות וחדירה ומגע וכאב והתעללות והרחבות וקולות ועוררות וחיות של הגוף והנפש והאנדרנלין שבוער בגוף והחום השורף של כאב ההצלפות והתענוג והתרוממות...
אבל לא ראיתי פיזית את כול זה.. הדימיון וההוויה היו כול כך חזקים שהדימיון השלים את תמונת הזיכרון אפילו טעם בפה של עוד זה עושה ולרגע קטן גם פרפר או שניים בבטן ואם שוקעת בזה אז גם רטיבות נוזלת לי.
בא לי.