שנים בעולם הזה, עולם הבדס"מ, נותנת, מעניקה, מתמסרת, מכילה, סופגת...עד שלאט עם הזמן הנפש והגוף התעייפו פתאום לא מסוגלת לתת להעניק להכיל
כבר עמידת המוצא אינה נוחה לי יותר, השוט הפך לאויב הכי גדול שלי, והידיים בבקשה שרק ילטפו כל מגע אחר שלא יגעו בי
ואז פשוט הדבר הנפלא שהיה לי הדבר שתמיד חלמתי להיות שם בלי להסתיר ולהתגנב 24/7 אמיתי עם מי שלצידי התחיל והתרסק כי לא הצלחתי כמו בהתחלה לא הענקתי לא נתתי פשוט רק לקחתי הכל בלי לתת שום דבר
כבר תקופה ארוכה שזה חסר לי שוב, להיות לרגליו, המבט מלמטה למעלה, הליטוף בראש, הכלבה הכי טובה שלי, הבטחון, הלא לחשוב, להנמס בזרועותיו, וגם הפיזי שהתחת מגרד לי שהגב נקי מהכל שהחזה שלי נטול סימנים שיושבת ולא כואב לי
ביקשתי שוב יותר נכון התחננתי שאהיה שם בשבילו יותר נכון שיחזיר אותי אליו תחת רגליי וידיו שיפיג את הפחדים
זאת עבודה לא קלה, לא הכל כמו לרכב על אופניים אך מבטיחה נגמרה ההפוגה שלי והגעגוע מתממש בצורה הבטוחה האיטית והיציבה ביותר
כי ככה זה מצליח.