אוקיי, בוקר.
פותחת עין, עוד אחת. אוח, הראש.
אוקיי, אני חיה.
אם אצליח לזהות את התקרה, אוכל לחשב את מיקום הרצפה ולקום. לקום וללכת- הביתה. איפה אני? זה לא משנה. הביתה.
חם. אור. כבר לא מוקדם. איזה יום היום? זה לא משנה. הביתה.
אוקיי, בגדים. אחד אחד.
שששששששששששששששששש
שששששקט
שששששששיט. שיט.
"בוקר טוב" מצלצל בריטון משמאלי.
"אוקיי" אני עונה. אני חייבת ללכת. עכשיו.
רגע, חכי, מה עם קפה?
כוס אמק איך קוראים לו. לא תודה, בלי קפה, רק לעוף.
"בוקר" רועם לו בס חדש מחדר אחר.
שיט. מה עשית.
רק רוצה ללכת. בשקט, בלי דרמות. תנו לי ללכת. המבוכה וההשפלה הספיקו, לא צריך להרחיב.
"את יודעת איפה את בכלל?"
וואלה לא. אזור חיוג 03. זה כל מה שאני יודעת. חם לי. מצצתי לך אתמול- גם את זה אני יודעת. חייבת ללכת.
"רגע נשתה קפה ניקח אותך".
"לא תודה, רק תזמינו לי מונית בבקשה".
מתחילה לגשש אחרי פרטי ביגוד ונזכרת.
שיט. הזיפו. רק אתמול קיבלתי אותה מתנה ליומולדת. מהאקס. אני לא יכולה לאבד אותה עכשיו כי הוא לא אמור להישאר אקס.
רגע.
מה.
עזבי, את לא במצב- רק תמצאי את הזיפו ולכי הביתה.
כן הוא נתן לך אותה מתנה אתמול בפיק אפ בר(היי, זה 2002 כל הברים היו פיק אפ) . ישבת עם מלא חברים, חגגתם. את היומולדת שלך.
בסוף נשארו ספורים והוא ביניהם. ראה אותך הולכת עם שני הליצנים האלה. ניסה לשכנע אותך לוותר. התעצבנת ובתגובה שילמת את החשבון של כולם. כן כן, התנדבת לשלם חשבון של שיכורים ב5 בבוקר. בשביל להראות כמה את גבר. וגם "לקחת" איתך, לא אחד- שניים, "הביתה".
הראית לו.
הראית לכולם.
הכל חוזר.
יוצאים מהבר שני החברים שהרגע ששילמת על האלכוהול שלהם. "מה את בוחרת, ג'יפ או אופנוע?
למה אני צריכה לבחור, בוא ניסע כולם ביחד בג'יפ.
אי אפשר- אני עם האופנוע, הוא עם הג'יפ. ניפגש בדירה.
אוקיי, אין לי שמות. בדמיוני השם הוא צ'רלי. של שניהם.
צ'רלי, אני לא במצב לקבל החלטות אבל אני לא מרשה לעצמי להראות את זה. אני כן מבינה שלקבל החלטה לעלות על אופנוע עם זר שיכור זה, אממ, לא טוב.
אבל אני לא נכנסת לג'יפ עם מישהו שאני לא מכירה וכמעט ולא דיברתי איתו (כי אני שומרת על עצמי כל כך טוב). אתה הינדסת את הסיטואציה הזו. אתה לוקח אותי. על אופנוע. מבר ברוטשילד לדירה ברמת אביב (מסתבר, בדיעבד).
בין רמזור לרמזור מנסה להבין יותר טוב. "זה קורה לכם הרבה?" שואלת. פעם ראשונה- הוא עונה.
"אתם בטח חברים ממש טובים".
"האמת שהכרנו דרך החברות שלנו- הן חברות הכי טובות".
רגע.
מה.
זה לא מה שהתכוונתי. אין לי עניין ללכת הביתה עם גבר תפוס. בטח לא עם שניים.
"זה בסדר, שתיהן עכשיו בדרום אמריקה. ביחד. אז שנינו קצת לחוצים- באת לנו בזמן"
עוד רמזור. לא מתאים לי להיות עם מישהו בזמן שיש אישה אחרת שבטוחה שכל מה שהוא עושה זה להתגעגע. אני לא רוצה להיות חלק מזה. באתי להנות, לא להיענש. גם לא מתאים לי להיות שסתום לשחרור לחצים. אני מוזה נימפתית מה זאת אומרת באת לנו בזמן?!
אשמה עמומה.
"את מתחרטת?" לא מה פתאום, איך אתחרט עכשיו. איך אגיע הביתה. מה אספר לחברים. נראה שהוא מתחיל להתרגז.
"לא, לא מתחרטת, רק מתבאסת. זו לא העסקה שחתמתי עליה".
"מה אכפת לך? זה לא שהן חברות שלך או משהו. את לא צריכה להתייחס לזה- זה עניין שלנו. בואי, תלחצי במעלית על 7."
יש זיכרון עמום של סיפוק ברמה גבוהה. סיפוק מיוחד שיכול להתרחש רק בזמן שיש לך זין אחד בכוס ועוד אחד בפה.
כן. זה. ממש כזה. איפה זה היה עד היום? החור נסתם. החלל נמלא. יש אפשרות לנשום עמוק- אין ברירה, האמת, תנשמי עמוק.
מגיע לי. מגיע לי זין .הרבה זין ובכל מקום. אבל אני לא מצליחה להרים את הראש. כואב לי ואני לא מצליחה לדבר. אני צריכה להרים את הראש כי הכל מתחיל להחשיך.
חושך.
בוקר.
פותחת עין, עוד אחת. אוח, הראש.
אוקיי, אני חיה.
אם אצליח לזהות את התקרה, אוכל לחשב את מיקום הרצפה ולקום. לקום וללכת- הביתה.
מה נסגר עם הזיפו.
