פחד
לא ממש זוכרת איך זה התחיל. רוב הסיכויים שבאוטובוס. אולי במרכז העיר- באחת מההברזות מבית ספר.
יום אחד הוא פשוט היה קיים, חלק מהחיים שלי. יניב.
הוא היה מאוד גבוה. בלונדיני עם עיניים כחולות, קצוות שרופים. מגפיים צבאיים אדומים,שחוקים, לא שחורים, לא חדשים. מה שזה לא אומר. גם כרס. מה קשור כרס. בלי זה היה יכול להיות נסיך מקסים כמו באגדות. נראה לי. אני חושבת.
הוא תמיד התקשר בשעות משונות. 7 בבוקר. 9 בערב. השעות שההורים עונים לטלפון- מודאגים. מי מצלצל בשעה כזו- מי מת?! יש חדשות מחו"ל בטח, והן בטח רעות. למה את עדיין לא במיטה?!
אז התאמצתי להיות זו שעונה. שלא יתעצבנו ההורים. המכשיר במטבח. לכי תסבירי למי ניתקת.
פחד.
היו ימים שלא היה מתקשר. היה פשוט פוגש אותי בשער בית הספר.
לא טוב. אם מישהו ייראה יספרו לאבא. ואז הוא יכעס.
הוא תמיד רצה משהו, יניב. וזה תמיד היה משהו שהיה קשה לתת.
שעה מוזרה
בקשה מוזרה
נשיקה
חיבוק
סיפור
שיתוף
את לא מבינה מה את עושה לי. שתדעי לך שבגללך אני מתחיל שבת לחוץ. חושב עלייך כל הזמן, לא מצליח להתרכז בכלום. בגלל שלא חיבקת בפעם האחרונה שפגשתי אותך בתחנת האוטובוס, כשחזרת מבית הספר.
באיזשהו שלב נמאס לי.
אם אתן לו את מה שהוא רוצה הוא בטח יעזוב אותי בשקט. הוא יקבל את מה שהוא רוצה ויילך. ימשיך הלאה- עם העניינים שלו, מה שזה לא יהיה.
הפעמון צלצל, כולם נכנסו לכיתה. אני יושבת על הברזלים. אוברול ג'ינס, חולצת פסים. שתי קוקיות. מאחרת. מסתבכת. הלב דופק. מזיעה. רק רוצה ללכת. שייגמר כבר. הוא מולי, כל כולו, תופס לי את מרחב הראייה.
"נשיקה ואני הולך".
קירבתי את הפנים אליו. הוא נחת עליי רטוב חם ורוטט.
איכס. זה מה שכולם מדברים עליו? לעולם לא עוד. איכס.
כמעט נפלתי מהברזלים ורצתי לכיתה. לא בלי להסתכל אחורה, רק לוודא שלא רץ אחרי לתוך בית הספר- כי את זה אני כבר לא אצליח להסביר לאף אחד.
הוא לא התקשר יותר.