מול כלוב הנמרים בגן החיות התנ"כי, התחננה להיכנס איתם לכלוב. ללטף אותם, שלא יהיו יותר עצובים. אך הלפיתה במותניה לא הרפתה, גם אחרי שוויתרה (היא רצתה להתכרבל ולהתנחם בחומם גם, אבל את זה היא לא אמרה).
בגן הפסלים ריחפה מעל מקפצות בטון ישרות זווית לתוך תהומות חצץ, אך הקפוצ'ון האדום נחטף באויר באחיזה חזקה כל פעם שעפה בקריאת תיגר. תלויה באוויר רפוית גפיים, עם עיניים נוצצות ולחיים אדומות של מאמץ והתרגשות. של חופש ממוסגר.
אין סיכוי שתיפול מהמעקה של המרפסת בקומה שניה, כשהיא מדגימה איך עושים בקרקס, ותתרסק למדרכה, מעוכה. היא תיפול- אם בכלל -לתוך חיבוק, בצד השני של המעקה. תמיד. כמו לחם עם חמאה על הרצפה.
בים רצה חזק לתוך הגלים בידיעה מוחלטת שהיא יכולה לשבור אותם. אחד אחד, כמה שיגיעו, עד אין סוף. עד שקול חד, רועם וחד משמעי משך אותה חזרה לחוף.
לא משנה ההרפתקאה שתחפש, היא בלתי מנוצחת, לא יהיה בה פחד. חייה הם אקסיומות של אמון עיוור, טוטאלי, אין סופי, של מסגרת תומכת, מגנה. לעד.
יום אחד, בהרפתקאה אחת, הערסול נעדר, היד החזקה חסכה את כוחותיה. הקול הרועם והחד משך לכיוון הלא נכון. לקחו לה את האור ולא היתה בחושך אף רשת הצלה. המסגרת התפרקה.
אז אשאר עם הפסנתר בבית. אין שם אף אחד והוא הוא, יהיה לי לכנפיים. לא צריך נמרים, אסתפק בבובה רכה. הים גדול ואני קטנה, מגובה כזה אפשר רק להיפצע, מה שעולה חייב לרדת. זהו, החלטתי, לא יהיה יותר זנב שאפשר לתפוס, ופשוט לא אתנדנד יותר מהמרפסת.
הפסנתר כבד, ובעל טינה. הוא דורשני וכוחני, קשה ומקשה. הוא זוכר, ולא סולח. ככה אי אפשר לנצח, אבל אולי יום אחד הוא ירשה לה לעוף. אם לא תצייתי לו לא תוכלי לעוף שוב. אולי אף פעם.
בסוף הכל התיישן, נשכח ונקבר. היא נלחמה בשיניים, ולמרות שקצוצות עד זוב דם- גם עם הציפורניים -וקיבלה את הכנפיים. עפה ומצאה לה אורות אחרים, חילופיים. את הפסנתר הכבד השאירה מאחור, נטוע ודומם. במקומו המציאה לה כלוב קטן, שהחופש שאיבד את מסגרתו, יוכל בו יתנחם.
כך עברו שנים, והחופש איתה. התחזק והתפאר, עורר באחרים אימה, הערצה או זעם. כי מתוך כלוב החופש לא יכול לברוח לה, היא לא צריכה יותר שום רשת הצלה. והיא זרחה. גידלה ציפורניים. אדומות ומבריקות וגם למדה לגרגר. לקפוץ גבוה ומעל כל תהום לדלג בקלילות, גמישה בנקיקים ואיתנה מול הרוחות. יכלה לשאוג שאגות עמוקות, מרטיטות, שהניסו כל איום, הכניעו את הרעות החולות.
כך החופש גדל, התעצם. היא לא הבחינה מתי, את הכלוב הוא ריסק, מוסס והשתחרר.
רסיסים של ארבעה עשורים
פירורים של הבטחת נעורים
ונשאר רק צל עצוב שלא יודע כבר אם חזק וחופשי הוא
או אחר
שמאלץ של נשלטות-מה
