אין יוצאת ואין בא.
אין מגע, אין נחמה.
פורקן חיוור, נואש, מעביר את הזמן ומעצים את החוסר בחום. בחוזק. בשליטה.
מזל שהבית לא קטן, והגינה עצומה. יש מה לעשות, משעמם לא יהיה.
מסתובבת במעגלים גדולים, יחסית לכולם, סביב עצמי. מרגישה עליונית כל כך הרבה מעל שארית העם,
הספונים בדלת אמותיהם, עם כיוון אוויר אחד למרפסת של השכנה, ועוד אחד למדחס של הירקן.
המטבע הנחשק הוא מרחב תנועה. אוויר לנשימה. שמש לספיגה.
ולי, יחסית לעם יש המון. כמו כל מגדל שנהב הוא בודד וקר. צופה בפרכוסים הנואשים שם למטה, ממרומי השקט שלי, לבד, מנהלת משא ומתן עם עצמי, האם ידי בכלל על העליונה.
קרקע פוריה לשדים שעל גחונם מתפתלים,
בציפורניים חדות ומטונפות מצמצמים את הטבעת, תוקפים את הבטן הרכה מכל הכיוונים.
אבל אני אשרוד.
יש מה לעשות, משעמם לא יהיה.
השקט הזה מתאים לנו, כך תמיד היה.
ההחלטה גמרה אומר והמותניים שונסו. הראש והלב חמושים בנוגדני שדים, נחושים וחזקים, חיילי אור ותקווה.
יש תכנית, יש לו"ז. היום שאחרי כבר יגיע מעצמו, צריך רק לשרוד את המערכה.
ופתאום דפיקה בדלת.
איך...? מי?? מ...מה???
מאחוריה עומד חיה רשע.
בציפורניים שלופות ושיניים חשוקות, ברעד שקט של איפוק אין סופי.
ההלם משתק, מאלם. ולפני שיש זמן להגיב הוא אומר, תשתקי.
תתפשטי מבגדים.
תתלבשי מיגונים.
ותשבי כאן למטה.
מולי.
