לא ממש חברים לאחרונה.
כלומר, אני מאוד בעדו, למרות שיש כאלה שטוענים שאני מרבה בתלונות ויללות.
(איה!)
אבל איך הגרפיטי אומר?
היקום מנסה לרמוז לי משהו אבל אני לא דוברת יקומית.
זה התחיל מההחלטה להרשות לעצמי לפתוח את הלב.
כן, לאלו שמכירים אותי פה מדובר בחדשות מרעישות במיוחד שכן אני ידועה
בליבי הקר והאכזר, בציניות מקפיאה ובבוז מתקדם שלא נותן לכלום להיכנס פנימה. כלום.
עד שאמרתי די.
החיים קורים ואפשר ליפול ואז קמים וממשיכים. לא נופלים ומתחבאים.
וברוך השם מהרגע שהכרזתי את זה, כל יצורי היקום נפלו לי על הראש.
ואני, בחיוך ובשלווה אמרתי לעצמי שלא כל מה שאני מבקשת אני מיד מקבלת. זה זמן. זה תהליך.
וניסיתי. הבעיה היא שאין מספיק סמים בעולם שיכולים לטשטש אותי כדי שאוכל לרצות את הבחור במכנסי הברמודה והחולצה המשובצת
שהתנחל לי במרפסת.
(ונשלח לביתו כלעומת שבא)
אתם חושבים שזה מסתכם בזה ושאני סתם מתלוננת, אני יודעת.
אבל עד שהחלטתי להקפיד קצת יותר על אורח חיים בריא תוך כדי קניית שקדים וצימוקים לנשנוש במקום גלידות וחטיפים,
נחתו עליי שליחי הסופר החביבים עם ערימת מוצרים שהיו מיועדים לבית אחר ששם אני בטוחה שלא אוכלים שקדים וצימוקים לנשנוש.
הטעות במשלוח כללה נוטלה, חטיפים, קולה ומעדני שוקולד.
וכשהתקשרתי בתחינה נואשת לבקש מהם שיקחו את זה ממני כי לא הזמנתי ולא שילמתי, התשובה היתה:
"אנחנו לא אוספים מוצרים שנשלחו בטעות - תהני מהם"
(די עולם, די.)
ומסתיים בגרוש שמנסה לפלח את דרכו בחזרה כי הייתי חברה נורא טובה וזה מאוד חסר.
(תעוף!)
ובכלל, זו מן תקופה שכזאת עם כל כך הרבה לחץ, תסכול ואכזבה שאבתכלס את כל מה שאני צריכה
(הרבה יותר טוב ממני. אולי היקום ישמע אותה)
בתמונה: תמונת מצב אחרי יום של פגישות, הדרכות, סיכומים ומסקנות. שישרף הזום.
