לפני 4 שנים. 21 באוגוסט 2020 בשעה 13:42
אני מתעוררת מאוחר. מאוחר מדיי.
הראש הולם בי ולמען האמת כל פעימת כאב מגיעה לי.
יותר מדיי שאכטות. יותר מדיי מילים. יותר מדיי מחשבות.
אין ראש בעולם שיכול לעמוד בזה.
בעיניים עצומות אני גוררת את עצמי אל תוך האמבטיה
והמים הפושרים נהפכים לאט לאט לקרים יותר ויותר.
המים הקרים מנסים להרגיע ולהשכיח עד כמה אני חיה, פועמת ומורעבת.
מבעד למים אני מרגישה את הרטיבות הפנימית והחמימה שבי
מפעפעת כמו לבה רותחת המתגלה בפתחו של הר געש.
ובדקות הארוכות מתחת לזרם המים אני מרגישה איך מבלי ששמתי לב הפה פתוח
ורוק נוזל.
ובכל פעם מחדש אני נפעמת עד כמה הנקבים שלנו מחוברים אחד לשני.
ואיך בכל פעם שאני רעבה אליך
אני נוזלת מכל הכיוונים.
(תזכורת לעצמי: חרמנות יתר גורמת לריור יתר)
(תזכורת #2 לעצמי: אין דבר כזה חרמנות יתר)
#נקב-ה.
