10
9
8
7...
"בבקשה תעצור רגע או שתספור יותר לאט" אני מתנשפת, מזיעה ובוערת.
6
הוא ממשיך.
דקות ארוכות של משא ומתן הסתיימו כשרמקול הטלפון פתוח, הוא מדבר אליי ולא משנה מה אני עושה, אני לא מצליחה לגמור.
זה מביך אותי, הקול שלו מבלבל אותי, אני לא רוצה להמשיך ובאותה הנשימה גם ממש לא רוצה להפסיק.
"מה אנחנו בני 17?" אני מייללת לו בזעף של ילדה בת 3. "פשוט תבוא כבר" אני רוטנת.
אין לי מושג מה השעה אבל אני יודעת שבקרוב מאוד השחר יעלה ועוד יום חדש יתחיל אצל כל האנשים הרגילים שיקומו עירניים, יצאו לעבודה ויחשבו איך לשעשע את הילדים,
(אלוהים, תעשה שאהיה כמותם כבר) בזמן שמעט מדיי שעות שינה, יותר מדיי מקלחות קרות של בוקר והרבה יותר מדיי קפה יחזירו אותי לאיזון רק בשעת בוקר מאוחרת.
5
4
3
אני עוצמת עיניים חזק ומגבירה מאמץ, יודעת שאם לא אתפוצץ בנקודת ה-0 לא תהיה לי אפשרות אחר כך. הוא מכוון אותי לנקודה מדויקת של חיבור וזה פשוט לא מצליח.
2
1
0.
דמעות של תסכול פורצות ממני.
אני מסדירה את הנשימה. שתיקה בינינו. דמעות מתערבבות עם זיעה. אני מעיפה את השמיכה מעליי ומנמיכה את טמפרטורת המזגן. שוכבת פרושת איברים ומתוסכלת.
השינה מתחילה ליפול על שנינו ורגע לפני שהיא חוטפת אותי ממנו אני מבקשת שוב.
5
"מה? למה 5? למה אתה לא נותן לי להתחיל מ-10?" אני מייבבת.
4
3
2
1
0
"תגמרי" הוא אומר פתאום בקול עירני מתמיד.
ואני מתפוצצת לאלף ואחת רסיסים.
"תמשיכי" הוא אומר "את לא מפסיקה עד שאני אומר לך"
אני צורחת אל תוך הכרית ומרגישה איך כל הסערות הקיימות בטבע מתפרקות בתוכי, והאנרגיה העוצמתית שפורצת עוד תגרום לשכנים בבניין לקום עירניים וחיים מתמיד.
שלוש דקות אחר כך אני מבינה שגם מרחוק הלינק בין הקול שלו לכוס שלי התחבר,
איך אני הופכת לשבויה שלו
ואיך מילה אחת שלו
גורמת לי להתקפל.
(ובדקות שיחלפו אחר כך, ברגע שהספירה תתחיל, כבר אתחיל לרעוד בתאווה וברעב ואמתין עד לרגע שהוא יסכים)
#זמןטובלברוח.כרגיל.
