באחד מלילות הקיץ החמים יצאנו מהבר המוכר ליד הים וצעדנו בשביל החשוך שהוביל אל הכביש הראשי כדי לתפוס מונית.
הייתי בת 21 או 22, מחייכת מבחוץ ומלאת זעם וכאב על העולם שידעתי לבטא רק דרך מילים כתובות ודרך השליטה.
(או במילים אחרות: רק כשהיו מפוצצים לי את הצורה, והייתי מתפרקת בבכי ומתחילה באמת לנשום.)
"רוצה לעשות משהו שיגרום לך לתחושת כיף ענקית מבפנים? הנה, קחי את הבקבוק ותנפצי אותו על הרצפה"
"איך זה בדיוק אמור לעזור לי אם אשאיר זכוכיות מנופצות שעלולות לחתוך מישהו?" שאלתי בהרמת הגבה האופיינית לי ולא הספקתי להמתין לתשובה והיא כבר ניפצה את הבקבוק וצחקה.
"אלוהים, זה כל כך משחרר, את פשוט חייבת לעשות את זה" ושלפה בקבוק זכוכית נוסף שמצאה בפח.
בדקתי שאין איש מסביב, לקחתי נשימה וזרקתי את הבקבוק לרצפה.
ופתאום בין רעש ההתנפצות ומאות חתיכות הזכוכית שהתפזרו לכל עבר - היה לי שקט
ונשימה.
"מה קרה לי עכשיו?" שאלתי אותה בחיוך.
"אמרתי לך שזה כיף" היא צחקה והושיטה לי בקבוק נוסף שהפעם כבר הוטח בחוזקה במדרכה.
ולרגע אחד לא חשבתי על המנקים שיאלצו לנקות את הכל בבוקר, ולא חשבתי על איכות הסביבה, ולא חשבתי על משטרה שתבוא לעצור אותי (כן, עד כדי כך פחדתי), או שכן זועם שיפתח את החלון ויצעק עלינו.
לא חשבתי על דבר חוץ ממראה הבקבוק שאוטוטו יהפוך לערימה של זכוכיות והנשימה שתיפתח עוד קצת.
מאז אותו הלילה, לא העזתי לנפץ דבר.
#
לפעמים, בשקט של הבית, על שולחן העבודה מול המחשב, פגישה נוספת מסתיימת ואני מסתכלת על כוס הקפה הריקה שלידי ומדמיינת איך אני לוקחת אותה ומנפצת בכוח אל תוך הקיר שמולי.
אני מרגישה את השרירים הנמתחים והיד המתהדקת באחיזתה את הכוס. אני מרגישה את נשימת השחרור הפנימית הזאת קרובה אליי מתמיד.
לפעמים אני תוהה מה יקרה אם אסיים לאכול את ארוחת הצהריים ובמקום לשים את הצלחת במדיח הכלים פשוט אטיח אותה אל הקיר ואראה איך היא הופכת לערימה מפוזרת של זכוכיות בכל רחבי הבית ואני מחייכת.
"כל כך הרבה כלים יש לך בבית, תנפצי, זה בסדר, מותר לך" אני שומעת את הקול בתוכי מהדהד.
אבל אז אני נזכרת שהשבוע הזה הוא לא השבוע של המנקה ובחוסר חשק אני קמה ומניחה את הצלחת או הכוס במקומם.
"הפעם ניצלתן" אני אומרת להן בליבי, "עד הפעם הבאה".
אבל אני יודעת שזה לא יקרה, כי אני כבר
ילדה גדולה.
(וסתומה)
