ובאותם הרגעים המתנתי לך בחדר השינה החשוך, מצחי צמוד אל הקיר ועיניי סגורות לא בגלל שהייתי עם כיסוי עיניים, לא היה בו צורך.
שמעתי אותך נכנס ושרירי הגב והרגליים נדרכו וייצבו את עמידתי. הנחת את המפתחות על השולחן, ניגשת לשטוף ידיים ולאט לאט גיששת את דרכך בחשכה עד שמצאת אותי.
עמדת מאחוריי, לא התקרבת, לא נגעת, רק נתת לי להרגיש את הנוכחות שלך וידעתי שאתה שם.
ועוד ידעתי שפעימות החיים האמיתיות מתקיימות בפרק הזמן בו סקרת אותי מהמגפיים שידעתי שתאהב ועד לקצוות שיערי.
ועמדת שם ונשימתי לא נרגעת והדם בתוכי זורם במהירות של נהג הבורח מהחוק ולא התקרבת ונשפתי בקול כאומרת: די. סבלנותי פוקעת ולא הקשבת והמשכת לעמוד כך ולהביט וכל שרציתי היה לנזול אל הרצפה ולזחול אל מתחת למיטה ורק שלא תביט בי עוד שתפסיק לבחון אותי כך.
והחיים בתוכי חגגו בחדווה ואני יודעת שגם בך.
הזמן תעתע בי בזמן שהייתי כל כולי מרוכזת ודרוכה לרגע שבו תחדל מלהביט ולא ידעתי כמה זמן כך עמדנו שם. אולי היו אלה דקות ארוכות ואולי כמה שניות.
וכשהנחת כף יד רכה וחמה על גבי, הרגשתי איך החשמל שהקפדתי לנאום לך אודותיו, חולף דרך השמלה ומחשמל אותי וידעתי שגם אותך. ונשימתי הפכה מהירה יותר והדם בתוכי רתח.
וכך עמדת מרוחק וביד אחת אצבעותיך חלפו בתוך שיערי, אל העורף אל הגב ולא מתחת לכך ואני שידועה בחוסר סבלנותי הורדתי את הידיים מהקיר מנסה להסתובב אל מולך ונבלמת על ידי שתי ידיים חזקות וכך המשכת בשלך כמו בוחן את השלל אחרי ציד מוצלח במיוחד.
ובאותם רגעים נזכרתי איך תמיד אחרי זיונים מטורפים הייתי אומרת שאם יש רגע שראוי למות בו זה הרגע הזה בו הכל מתפוצץ ואיך פתאום אני מבינה שעכשיו ממש זה הרגע לחיות.
ופעימות החיים רקדו בתוכי כי ידעתי שהטורף שלי בא.
ידך השניה הצטרפה לתור מתחת לשמלה שלבשתי, פגשו בתחתוניי השחורים היפים והחדשים שקניתי לכבודך והסירו אותם. נגיעה קטנה ברגל שמאל והרגל מורמת כדי להזיזם ונגיעה קלה ברגל ימין והרגל מורמת. כמו בובת חוטים הייתי, מהופנטת.
והרגשתי איך הרטיבות נוזלת ממני, חמה ונעימה בין ירכיי ולא הייתי צריכה לתהות איך ייתכן הדבר שהרי לא נגעת שם כלל, ברור היה לי שפעימות החיים מתקיימות, איך לא, גם שם.
התרחקת ממני אל השידה, להסיר את משקפיך ואת השעון וכששבת סובבת אותי אליי ופניי מול פניך ועיניי עצומות ואני מריחה את נשימתך וידיי בתוך שיערך ונשימתי לא סדורה והדמעות מאיימות לפרוץ ממני עת הרשית לי סוף סוף לחבק אותך אליי ושם ראשי מונח על כתפך ודמעות חמות נוזלות על חולצתך ואנחת רווחה יוצאת ממעמקי הנשמה ושתי מילים בפי: סוף סוף.
והרחקת אותי ממך והבטת בי בזמן שפתחת את החגורה ואמרת: "סוף? זאת רק ההתחלה. לרצפה"
ומצחי צמוד לרצפה וכל כולי חוגגת בחדווה.
חדוות פעימת החיים.
