למה את לא כותבת על אותו הרגע שנכנסתי לתוכך? את ברכיך המקופלות, כמו שני שומרים העומדים בשער ומאשרים מי ייכנס ומי לא, את עיניך המבקשות, המתחננות.
את יודעת, יש משהו במבטים שלך שחוסך ממך מילים, למרות שגם במילים שלך את טובה. כמו שדה את.
והרגע הזה, אלוהים, הרגע הזה שבו נכנסתי לתוכך ופיך נפער בתנועה לא רצונית ואישוניך שהתגלגלו מעלה כאילו חץ נתקע בך ולא אני.
על נשימתך הנשנקת וגופך המתפתל כמבקש למצוא את הנקודה המדויקת שם אוכל לכבוש אותך עוד ועוד, לקחת את השלל שלי, תחילה כלפי חוץ וכעת גם בתוך איבריך הפנימיים. ומה עם הרגע בו הפכתי אותך ונענית לי כמו בובת סמרטוטים וביד אחת הצמדתי את ראשך לרצפה בזמן שהכרעתי אותך ואת מתחננת בשפות לא מוכרות ממלמלת מילים לא ברורות הנשמעות כמו תפילה של שבט קדום.
אני בולעת את הרוק. הכל חד וכל כך מוחשי באותו הרגע, אפילו תנועת מצמוץ העין המובנת מאליה, הנעשית מבלי משים הופכת למודעת.
"אני לא זוכרת את כל זה" אני אומרת לו בשקט.
וממרחק היבשות המפרידות בינינו, אני יודעת שתחושות מבולבלות עוברות בו. אחרי הכל הוא זוכר את הכל עד לפרטי פרטים, ואיך יכולתי אני לשכוח.
אני לא זוכרת כי לא הייתי שם. אני מנסה להסביר. החשמל והעוצמות היו כל כך גדולות שזו היתה חוויה חזקה מדיי מכדי להכיל.
אבל לא שתית וגם לא עישנת, הוא ממשיך.
זה היה חזק יותר מכל סם, אני עונה.
-
אני לא יכולה לכתוב על כוס ותחת כי התחת שלי לא בשימוש ובעיקר כי אני לא זוכרת. כל שיש בי לתת אלו פלאשים, הבהובי רגעים ותחושות. אני לא כותבת תיאורים גרפיים ופירוטכניים למיניהם, הלוואי והייתי זוכרת כדי לכתוב ולדמיין את הקורא מאחורי המסך מרגיש את הדם זורם בו, מחיה אותו מחדש.
ובעצם, זו מחמאה, אולי הגדולה מכולם, הידיעה שביכולתך להעיף אותי לעולמות אחרים במבט, בנגיעת אצבע קלה.
אני לא יכולה לכתוב על כוס ותחת אבל אני יכולה לכתוב על הרגע הזה בו זחלתי אל מתחת לשולחן בפינת האוכל והתיישבתי שם כמבקשת מקלט לרגע להסדיר נשימה ובאת בשקט והתיישבת לכיסא ולא אמרת מילה וידעת שהשתיקה שלך תגרום לי להתקרב ואיך שם מתחת לשולחן התקרבתי אליך כמבקשת לשוב ואספתי אותך אל פי והייתי רעבה כל כך שהחלקתי אותך לגרון בקלילות וזאת אני זוכרת, את אצבעותיך אוחזות את לסתי התחתונה, מלטפות את הלחיים, אוחזות, מכוונות בעוצמה עד ששמעת אותי משתנקת וידעת שהרצפה סביב מלאה ברוק הניגר ממני שנוזל על הסנטר ועל החזה ועל הרצפה ואיך שיחררת אותי וליטפת את ראשי ועודך יושב אל השולחן ולא מביט מטה לראות. לו היה לידך עיתון העסקים שלך לבטח היית מעלעל בו בזמן שאני שם הומה וגונחת ומילה אחת בפי: עוד.
אני לא יכולה לכתוב על כוס ותחת, יש אחרות טובות ממני ולעולם לא אהיה הן.
כל שאני יודעת הוא להיות אני.
(וזה כל מה שיש)
