ואין בי חיבה לחגים. בכלל.
כל חג שהיה מגיע היה מביא איתו מועקה שהיתה מתיישבת לי בגרון ומפריעה לי לנשום.
ולמדתי להתעלם מהם, החגים.
ורק חג אחד פוצע אותי ומאיר (ומעיר) בתוכי את כל הכאבים שאני אלופה כל כך בלהדחיק.
*
בדרך לבית מאימון אני שומעת מבעד לדלתות את שירי החנוכה והמסדרונות מלאים בריח טיגונים.
ובזכרונות הפייסבוק בגלגול אחר, חנוכיה, וחום, ושירה ותחושת שלמות ושלווה.
״בשנה הבאה״ מלמלתי לעצמי בשנה שעברה והנה שנה שלמה חלפה.
הזמן. הזמן הזה שמתעתע ופוצע ומשלה שיש שפע ממנו בזמן שהוא נוזל לנו מבין האצבעות.
ואנחנו אומרים את המילים הלא נכונות, נעלמים ברגע אחרי שפילסנו דרך ללבבות, מוכיחים את נצחון האגו.
(והאם זה באמת ניצחון?)
בשנה הבאה. אולי.
*
ובבוקר הוא בא.
אדי המקלחת יוצאים אחרי בסוג של הילה דרמטית.
״בואי״ הוא מסמן בידו על הספה ואני מתמרחת עליו, מוכנה כך לישון עוד כמה שעות.
״יאללה, קומי״ הוא נוזף בי. ״יש שמש בחוץ. קדימה. הגיע הזמן לצאת״
״עוד רגע״ אני ממלמלת וחושבת שאולי אותם נרות חנוכה מהבהבים ומאירים על כל כשלונותיי, כמו באים להעניש אותי על בחירותיי בחיים,
אבל בחירת החברים הסובבים אותי היתה הצלחה גדולה.
*
אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, כך אומרים.
ואני תוהה: אם אפשר להדליק את האור, האם אפשר לכבות את החושך?
(וכמו תמיד, אין לי תשובה)
#ואתם, שחקו יפה עם הזמן. אל תתנו לו להערים עליכם. חג שמח.
(ולך, סליחה שהתאדיתי, קצת נגמר לי החמצן ושקעתי בקרקעית)
