כמה ימים אחרי שנעלמת מחיי, הייתי בדרך לאיזה ערב שעשועים עם מישהו שהכרתי בטינדר.
דיברנו לפני זה וגם התכתבנו דיי הרבה. היתה שם זרימה אחרת בשיחה, בשונה ממך, היא היתה פחות מורכבת. אתה מבין, השיחות איתך היו עוטפות אותי כמו פוך כבד שצונח לו לאט על כתפיי וכל מה שרציתי היה להיות רכה ונימוחה ושתעשה בי כל מה שאתה רוצה כי ככה אתה רוצה, איתו זה היה יותר שמיכת פיקניק אבל הפיקניק היה בשקיעה מושלמת. אז כזה.
וכשיצאתי מביתו, המומה וסוערת, זוממת ומורעבת ובעיקר לא מאמינה שדבר כזה באמת יכול לקרות, רק רציתי לחזור הביתה ולכתוב לך שכן, קיים דבר כזה. שבו לא צריך לדבר כי הכל נאמר שם בין הנשימות. וכמו אתאיסט שפגש באלוהים מולו כך גם הייתי אני: מאמינה.
וכשנכנסתי הביתה, ידעתי שאתה לא שם. עובדת היותך נוכח כל כך התפוגגה לה. והלב, עמוס אוקסיטוצין ואדרנלין, המהם שבחיים האלה אין ואקום. משהו תמיד נכנס.
והוא, נכנס כמו טורנדו בבית עץ בכפר באינדונזיה. מעולם לא דיברנו בדסמ. הוא לא כאן באתר, הוא לא מכיר את החוקים, הקודים והנהלים. הוא פשוט כזה. כמו שתמיד ידעתי שהאיש שלי יהיה. והוא היה הכי מדויק שיש.
#
״קניתי לך הפתעה״ הוא אמר לי ערב אחד בביתו. הלב שלי ניתר בהתרגשות בעיקר כי ידעתי שאין לו. אין לו איך לממן מתנות ולמה הוא בכל זאת מתעקש לקנות לי אחת. ״תעצמי עיניים״ הוא ביקש. והרגשתי איך קולר עוטף את צווארי ואליו גם מתחברת רצועה.
קולר. אשכרה קולר. כזה של חנות חיות. לא מעור עם טבעת ברזל מבהיקה, אלא יותר של כלבה מעמותה. אפס סטייל אבל מי לעזעזל צריך סטייל? כלבה אני. על אמת. זאת האמת של החיים. הוא לא ידע עד כמה קולר הוא משמעותי. בטח עבורי. בפעם האחרונה שהנחתי למישהו לשים עליי קולר הייתי בת 21 ומאז לא הרשיתי לאיש. אבל מאיפה הוא יכול היה לדעת? הרי מעולם לא שיתפתי אותו בעברי. והנה אני הבלתי מושגת, שנלחמת בכל דבר אפשרי בערך - מקולרת.
ועם כמה שהצוואר שלי צר, גם הקולר הקטן ביותר שהיה בחנות מצא את עצמו קצת רופף עליי. לא הייתי צריכה זמן להבין שזה מכוון כי הוא אהב לאגרף את הקולר בעודו עליי ולסובב עוד ועוד עד שהנשימה היתה נסגרת ופניי היו מחליפות צבעים.
זמן מה אחר כך, הרגשתי שלכלבה ראוי שיהיה גם זנב. הזמנתי פלאג עם זנב. ארזתי יפה בקופסה והנחתי במגירה התחתונה בשידה בחדר השינה שלי. עד היום הוא נמצא שם. מעולם לא פתחתי את הקופסה. מעולם לא הענקתי לו את התחת שלי במתנה.
למה?
אין לי תשובה.
#
יום אחד נגמרו לי המילים. זאת בעיה רצינית כי חלק ניכר מהעבודה שלי תלוי במילים. אז עזבתי. לא מצאתי סיבה להיות פה אם אתה לא איתי. החוטים שקשרו אותי אליך הפכו לשקופים ובכל פעם שבאתי לפה לקרוא את המילים האחרונות שהותרתי לך, הרגשתי צריבה כאילו היו אלו חוטים של מדוזה ולא חוטי משי.
לפעמים באתי לראות אם כתבת משהו. לך המילים לא נגמרו.
חודשים חלפו ואז התחילו ההבהובים.
אתה מבין, שנינו לא צפינו דבר כזה. לשנינו זה היה גדול ועוצמתי וזה היה בתדר אחר לגמרי מכל חוקי הקיום שלנו פה. אני הייתי אסירת תודה על כך. הוא היה בתגובת נגד. האיש הגדול, היפה והחכם הזה ששולט על כל צעד בחייו, איבד שליטה על הרגשות שלו. ואין אצלו אופציה כזאת. היא לא קיימת.
אז הוא התרחק. וביחד איתו התרחקתי גם אני מכל העולם.
הייתי מרוקנת כל כך שמעט האנרגיה שעוד התקיימה בי היתה צריכה ללכת לעבודה. כאבים של אחרים ששיתפו איתי היו כאבים בלתי נסבלים ולא כאלה שיכולתי להכיל עוד. איש מהם לא שאל לשלומי. ואם היו שואלים, מה כבר הייתי יכולה לענות?
#
״אני מצטער. אני כל כך מצטער״ הוא אמר לי אתמול כשנפגשנו.
״אתה יודע מה הדבר הכי כואב?״ עניתי, ״שלא ראית אותי. אני לא צריכה שיכילו אותי, אני לא צריכה חיבוק. אני לא כל זה. אני צריכה שיראו אותי.״
״לא ראיתי אותך״ הוא הוסיף.
״אני יכולה לבקש ממך משהו?״ שאלתי לפני שהלכתי ״בפעמים הבאות, תחשוב טוב טוב רגע לפני שאתה מניח על מישהי קולר. כי קולר זה לא סתם אביזר. זה לא פאן, לא נייס ולא משחק. קולר זאת אמירה ויש כאלו, מטומטמות, שהאמירה הזאת היא עולם״
#
האמת היא, שאין לי סוף לסיפור כדי לתת לך. לא היתה מחווה גדולה, הוא לא יושב מתחת למרפסת ביתי עם רדיו טייפ, הוא לא בכה והתחנן על נפשו. אני לא יודעת אם נדבר שוב. אני לא יודעת אפילו לאן הסיפור הזה ימשיך אם בכלל. אני לא יודעת אם המילים שלי יחזרו. אני מקווה שכן. אני צריכה שהן יחזרו.
אני יודעת שבפעם הראשונה בחיי - הייתי באמת, על אמת, אני.
(וזה היה הכי מגניב שיש)
- - - - - -
עריכה מאוחרת: ואני יודעת שאם היית רואה אותי, את מי שאני באמת כמו שפגשתי בה לראשונה, חצי החיוך שלך היה ממש, אבל ממש מתרחב.
