והכי הייתי רוצה שתיקח אותי עם קולר ורצועה לסיבוב בחוץ בגשם.
בזמן שכולם מסתגרים בבתיהם נהיה רק אתה ואני.
ובתוך שלולית דלוחה בחניון של אחד הבניינים תכריע אותי על ברכיי והמעיל יסתיר אותי נחנקת מהזין שלך.
והדם שינזל מהברכיים הפצועות יתערבב במי השלולית העכורים ביחד עם הרוק והדמעות שאתה כל כך מכור אליהן ולא יהיה לי פנאי במוח לחשוב על הזיהום שבטח אחטוף מזה ואיך יחתכו לי את הרגליים (היפוכונדריה שלום)
ובבתים ישנו האנשים. קשי יום ועייפים מהחיים.
פעם, באמצע הלילה, בנסיעה על אחד מרחובותיה הראשיים של הרצליה פיתוח, ראיתי שער נפתח ואישה עירומה מקבלת בשמחה רכב שנכנס אל שביל החניה. אני זוכרת את השמחה שלה ושהיתה כוסית ממש ושחשבתי שאיזה חיים מגניבים היא בטח חיה.
ואני, ראויה לפריפריה, לבניין שיכונים שקירותיו החיצוניים מתקלפים ומפעם לפעם השקט מופר מחתול רעב שקיפץ אל תוך הפח.
וכשתגמור ואבלע ואנקה הכל, תצמיד אותי אל קיר הבניין. אצבעותיך יחפרו בתוכי, ידך השניה תרתק אותי מהצוואר אל הקיר, ובכל תזוזה, גבי יתמלא חתכים מהשפריץ של שנות ה-70 שמעטר את קירות הבניין. ולא אדע אם לכאוב או להתענג והכל יתערבב ואתחנן על חיי כי ארגיש שהכל בפנים מתפרק לי. והכל באמת יתפרק. אי שם בין הידיים שלך, מתחת לבניין בשיכון בעיר צדדית ולא חשובה תתיר לי למות בידיים שלך.
ובלילה מאוחר תעביר אצבעות מהססות, רכות ונעימות, על כל שריטה בגב, כמנסה לאתר מסר שנכתב בכתב סתרים.
ותנשק כל אחת מברכיי
ותצחק כשלא ארשה לך לשים לי יוד ולעשות לי פו
כי זה שורף. שורף מדיי.
____________________________________________________________________________________
*והלוואי והייתי מדמיינת גשם, פוך, חיבוק ושוקו חם.
