אין שום הקדמה או סימן שהנה, הגיע הרגע שבו הכל מתהפך.
׳מעבר בין מודוסים׳ הוא קורא לזה. רגע אחד בגינה בשמש, הוא יושב על המדרגה השלישית ואני ישובה על המדרגה הראשונה בין רגליו, גבי אליו וראשי נח על ברכו השמאלית. הוא משחרר את הגומיה משיערי, מאפשר לו לגלוש מטה אל הצד. קרני השמש שצדנו מחממות ומלטפות אותי וגם אותו. הוא יודע עד כמה החיים סוגרים עליי, משאירים אותי בלי אוויר לנשימה ועם עייפות שאין דרך להתחיל להסבירה. אני מתמסרת לרגעים האלה בתקווה שלא יסתיימו, אבל יודעת שזה כלל לא תלוי בי.
עד היום לא מצאתי דרך שתסביר את הרגע שבו הזאב יוצא ממנו, אבל הטבעיות שבה זה מתרחש מרגישה כמו זרימה של מים, כמו נשימה. ברגע אחד ידו מלטפת את עורפי, ובשניה אני שומעת כמו קול עמום ממרחקים: ״כנסי פנימה״. הוא מתרומם, נכנס אל הבית וממתין.
הפרידה מקרני השמש אל תוך הבית הקריר מעבירים בי צמרמורת לצד הדריכות והריגוש שמשתוללים בפראות בתוכי. יותר מדיי פעמים הוא יאמר לי שהרכות וההתרפקות העדינה שלי, מוציאה ממנו את הזאב ואת הצורך לנהוג בי ביד קשה ואכזרית. יותר מדיי פעמים אני שוכחת. מטומטמת.
הוא מעמיד אותי במרכז החדר ומתיישב על הכורסה. בדחף בלתי נשלט אני רוצה לכרוע ולזחול אל סוליות נעליו אבל אני לא מעזה לזוז.
״תרימי את החולצה״ הוא מורה. ואני מסירה אותה.
״לא אמרתי להוריד את החולצה, אמרתי להרים אותה״ הוא מוסיף בקול קשה.
אני לובשת את החולצה בחזרה ומרימה אותה במבוכה.
״תפשילי את המכנסיים והתחתונים״
״אני יכולה להוריד את הנעליים לפני?״ אני שואלת בשקט, והשתיקה שלו מוכיחה לי שוב עד כמה השאלה היתה מיותרת.
״אני חושב שאני אשמח עכשיו לקפה שלי״ הוא מתרווח לאחור. אני מביטה בו מבולבלת, מחשבת בראש איך אני אמורה לקפץ או להתהלך כך למטבח מבלי ליפול ולשבור את הראש. בצעדים קטנים ומוגבלים אני מדדה לשם, מנסה לשמור על שיווי משקל כשברגע אחד, צעד רחב מדיי מאיים להפגיש את הפרצוף שלי עם קצה המשקוף. אני מהרהרת איך במקום דמעות של מבוכה, שמחה גדולה מציפה אותי מהידיעה שהוא משתמש בי, שאני יכולה לשרת אותו.
מסלול הנינג׳ה ביחד עם הקפה מגיע אל יעדו בהצלחה ואני חוזרת אל מרכז החדר.
״זה נורא מביך לי ככה, אני מרגישה גמלונית ומטומטמת״ אני מייבבת, וכרגיל, זה מעניין לו את התחת.
״מה את?״
״רכוש״
״של מי?״
״של הזין שלך״
״ומה את רוצה?״
״אני צריכה שתזיין אותי״ אני עונה, מרגישה איך הכל מתכווץ בתוכי ויודעת שתיכף טיפות זוהרות, גאות וחצופות ילשינו את מה שאני מתפתלת ולא מצליחה לומר בקול רם.
״תתקני את עצמך״ הוא יורה לכיווני.
״אני צריכה שתזיין״.
״חזק״.
״אני צריכה שתזיין חזק״.
״וכואב״.
״אני צריכה שתזיין חזק וכואב״.
״את הרכוש״.
״אני צריכה שתזיין את הרכוש חזק וכואב״ אני מתחננת.
״בואי ותזחלי לכאן יא שרמוטה ותפתחי רגליים״
ושם למטה באפילה שאיש לא פגש לפניו, בזמן שהוא דורך בגסות עם הנעל שלו על הכוס, רואה אותי מזיעה, דומעת, מתחננת ומתפתלת, אני שומעת אותו צוחק בלעג. ״מנייאק״ אני חורקת מבין שיניי, מקווה שהרגע הזה לא ייגמר.
