בפעם הראשונה שהוא הגיש לי את היד קירבתי אליה את שפתיי בחושניות מגושמת ונשכתי אותה. בתגובה קיבלתי סטירה עם גב היד והרגשתי איך דמעות של בושה מציפות אותי. גם היום, למעלה משני עשורים אחרי, אני מרגישה את הצריבה על הלחי שהותירה לי פס אדום במשך יומיים והייתי צריכה להמציא תירוצים מוזרים.
פעם הייתי צריכה להילחם, הייתי זקוקה להילקח בכוח כמו אוויר לנשימה. לא ידעתי ולא רציתי אחרת.
אתם מבינים, כשהכל נלקח בכוח, אין לך יותר אחריות על כלום. זהו. המשחק נגמר. מעכשיו זה רק מה שהוא רוצה ואם לא תצייתי תחטפי.
גם בתחילת דרכי בשיבארי, הקושר שלי היה נאלץ להתמודד עם בחורה לוחמנית במיוחד. הייתי בזה לאלו שהיו עומדות זקופות ושקטות בזמן שהייתי פורמת לו את שרוכי הנעליים וקושרת אותן יחדיו בתקווה שימעד וחוטפת בעיטה בתמורה.
מילדות שכללה חזרה בתשובה, חייתי על שכר ועונש. וגם האהבה כלפיי תמיד היתה מגיעה עם תנאי. מעולם לא העזתי למרוד בדבר כי פחדתי מהעונש שממתין לי מאחורי הפינה. את החופש שלי מצאתי כאן. אם אגלה לכם שכשאני שפוטה שזוחלת בחול שמתחת לבלטות מיוזעת מלאה ברוק, זרע ומיצי כוס, אני גם הכי יפה, תאמינו לי, נכון? תאמינו לי אם אומר לכם שכדי להגיע לנקודה הזאת לא עברתי 7 מדורי גיהנום אלא 700 עם עצמי, תאמינו לי גם, נכון?
פעם הייתי בטוחה שבאמצעות גוף חושני ומתפתל ויכולות תחנונים של ילדה בת 4 אצא מכל סיטואציה בשלום, וזה באמת היה כך. תמיד הרגשתי מנצחת בעולם שבו כל כך רציתי להיות מובסת.
פעם מצאתי את עצמי דבוקה עם גבי לקיר בזמן שהוא סגר עליי ושאל אותי באיזה צד אני רוצה לקבל את הסטירה הפעם, ימין או שמאל. הרגשתי שבעוד רגע אני פשוט אשתין על עצמי מרוב בהלה וידעתי שהוא מריח את הפחד שלי מתפרץ דרך כל תא עור בגופי, אבל כשפתחתי את הפה יצא לי רק ״אמא שלך זונה״ וחטפתי בכל צד בלי רחמים. (מעולם לא חזרתי לשם עוד, וכמה ימים אחר כך הבנתי שכל הדברים הנוראיים שנכתבו על אותו האיש היו אמיתיים ולמעשה ניצלתי מפסיכופט חובב ילדות צעירות).
אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם את אנחת הבוז שיצאה ממני כשהוא הפטיר כלאחר יד שהוא לא דואג, שאני בסוף אתחנן באפילה להיות השפוטה שלו, שאשב על סף דלתו ואתחנן שידרוס אותי ויבזה אותי ויצמית אותי ובעיקר - שההבדל בין ׳רוצה׳, ׳צריכה׳ ו׳מוכרחה׳ יוביל אותי עוד ועוד אל תהומות שמעולם לא צעדתי בהן לפני. במוח האסטרטגי שלי כבר ידעתי לחשב 7 מהלכים קדימה, משחיזה את יכולות התחנונים המתוקים והתפתלויות הגוף שלא עשיתי בהם שימוש שנים בלי להשכיל להבין שכל זה, אבל כל זה, מעניין לו ת׳תחת.
אני לא יודעת אם מדובר בהתפתחות הטכנולוגיה, המחשבה, או המלחמה הזאת שהעמיקה את ההחלטה לחיות את ה״כאן ועכשיו״, אבל בטח שמתם לב שגם כאן משהו השתנה. הבדסמ נעשה עמוק יותר, מכונן יותר ומשתעבד בהרבה יותר. אני קוראת בלוגים של נשים שבהן מתגלה לי עד כמה עמוקה השליטה יודעת להיות ועד כמה מדובר בדרך שאין לה באמת נקודת סיום ושום דגל לא יונף. כמה מאיתנו כאן התבגרו אל תוך העולם הזה (בקטע טוב, כן? שלא תחשבו שקראתי לכן זקנות) והצעירות שכאן הרבה הרבה יותר אמיצות, ואולי זאת אני שחצתה את סף המדרגה הראשונה והתחילה לרדת למטה ולפתע נגלה בפניה עולם חדש והיא פשוט התחילה לראות.
כן. אני עדיין צריכה את המקום הלוחמני, המתנגד, הזועף והמורד. אבל כדי שזה יקרה, אני צריכה להתחנן עד שלא יישאר ממני דבר. עד שאהפוך לגוש מטומטם שמורכב מחורים לשימוש. וזה, למעשה, משהו שאיש לא השכיל לעשות את זה איתי. עד עכשיו.
״מה את?״
״עבד ממין נקבה״
״של מי?״
״שלך״
״את שוב טועה. מה את?״
״עבד ממין נקבה״
״של מי?״
אני בולעת רוק, משפילה מבט ושותקת לרגע.
״אני עבד ממין נקבה של הזין שלך״
