פעם אחת בחיי הייתי רוצה להיות ללא מחסומים, ללא חשבונות וללא עכבות.
לראות מישהו ולרצות להיפער בפניו ולהגיש לו את הנשמה שלי שישחק בה קצת עד שיימאס לו. ולא בא לי לחשוב אם הוא נשוי, אם הוא דוש, אם הוא מטורלל או מנהיג של כת. אין מוסר. הוא נשרף, הודעה על מועד הלוויה תצא בהמשך. ואין נקיפות מצפון.
פעם אחת בחיי, הייתי רוצה לעשות מה שאני רוצה, מה שאני באמת באמת רוצה והייתי רוצה לרייר. הייתי רוצה שתדחוף לי אצבעות לפה ושהמחשבה הראשונה שתעבור לי בראש לא תהיה ״מעניין אם הוא שטף ידיים ואיפה הידיים שלו היו לפני והוא בטח לחץ על הכפתור של המעלית. הוא לחץ על הכפתור של המעלית!״
ותמרח עליי את הכל ולא תרשה לי לנגב את הפרצוף ואני לא אתהה אם נמרח לי האיפור. כי לא יהיה לי אכפת.
פעם אחת בחיי הייתי רוצה להוציא את המילים שלא העזתי לומר לאיש מעולם: ״תזיין אותי בתחת״ בלי להוסיף בבהלה: ״אבל אם אני משהו קורה לי, אתה בא איתי למיון״ בזמן שהמוח שלי מריץ לי תסריטים של לכלוך, מבוכה ומחלות ומסביר לי תוך כדי עד כמה זה נורא ולא הגיוני. וזה כל כך הגיוני אבל לכי תסבירי את זה לגוף שכבר מזמן התייבש מהבהלה.
פעם אחת בחיי, במסיבה, הייתי רוצה להגיד ״אה, אתם הולכים לשירותים? אני באה גם״ ולא לחשוב על איך מחר אקום בדאון שלא אדע איך לזחול החוצה מהמיטה וגם ככה רמת החרדה עלתה וזה מסוכן אז עדיף לוותר.
פעם אחת בחיי, הייתי רוצה שתכתוב: ״בואי״ וכל מה שאשאל זה ״לאן?״
אבל במקום זה אני יושבת על הגדר וזה אומר בעצם שזה לא לחיות באמת בשום צד והאמת היא שזה גם קצת כואב ולא בקטע טוב שאוהבים.
פעם חליל ג׳ובראן כתב על לחיות חצי חיים ועד כמה זה מצב בלתי נסבל.
פעם קראתי את המילים האלה שוב ושוב ושוב ונשבעתי לעצמי שלא אחיה לעולם חצי חיים.
אבל בזמנים אני לא יודעת לעמוד, אז בשבועות והבטחות?
פעם אחת בחיי הייתי רוצה להתפשט, אבל הפעם - באמת.
