מלכודות של מילים

הוא יושב בשקט ברכב אחרי יום עבודה ומתוך הפחד הממלא אותי אני לובשת חיוך, שיער אסוף, מגיעה בשחצנות מופגנת. 

"את יודעת למה בחרת לבוא לפה?" הוא שואל. 

"יודעת" אני עונה. 

"את מוכנה לצאת למסע?" 

"בוא נראה מה יהיה", אני מצחקקת.

הוא מושיט לי את ידו, מלטף את פני, עובר על שיערי האסוף בזנב סוס. 

כף ידו גדולה וחמה. 

"בכל פעם שניפגש אגיש לך את ידי וכאות שלום את תנשקי אותה" 

הוא מקרב את גב כף היד אל עבר פי

ואני צוחקת. "אני? אנשק לך את היד? כן, ממש" 

ורעש עמום כשהסטירה נוחתת משום מקום. 

מביטה בו בזעם. 

"תורידי את המבט" הוא אומר

ואני נועצת בו עיניים עקשניות, מתריסות. וסטירה נוספת ודמעות בגרון מתחילות לעלות. 

"את עוד לא מוכנה" הוא אומר. 

"הגיע זמנך ללכת" 

הוא פותח את דלת הרכב ואני יוצאת בראש מורם. לא מביטה לרגע לאחור. והשדים בתוכי צורחים בתוכי: בבקשה, 

אל תלך,

תחזור.