בפעם הראשונה שראיתי אותו הזדחל לתוכי פחד. כשאומרים את המושג "הזדחל" רוב האנשים לא מבינים איך מרגישים כשפחד מזדחל לתוכך. זו תחושה שמתחילה בגב התחתון - פתאום עוברים בך זרמים כאלה שנעים במעגל אל הבטן התחתונה וברגע אחד נוצר איזה גוש בגרון שמקשה על הנשימה והראייה טיפה מתערפלת. הוא היה גבוה. מאוד. המבט שלו היה קר ומלא בבוז והפחד שהיה בי עורר אותי לחיים.
כולם אמרו לי לא להעיז להתקרב אליו ואני לא אמרתי להם שאם יש משהו שהכי לא כדאי לומר לי זה ש'אסור' לי משהו (היי, מה קורה? אני נשלטת מרדנית. את רוב הסימנים על הגוף שלי חטפתי מזה שאמרו לי שאסור והתמרדתי).
כמה ימים אחר כך, כשדמותו ממשיכה להתרוצץ לי בראש בלי הפסקה, אני יוזמת אליו פניה ומתחילים לדבר. ברור לו שאני מורעבת לסשן, ברור לי שאם אלך אליו, אחזור שונה ואחרת. זו תהיה הפעם הראשונה שאתמודד מול מישהו שבאמת לא אוכל לו.
הויכוח בין הראש שמשגיח לרגש שרוצה להתפרץ הופך למלחמת עולמות ואחרי חודש של שיחות ורעב בלתי נסבל אני מזומנת להגיע אליו.
והוא, הוא בכלל לא צריך אותי... אני סוג של חטיף עבורו. הרמון של שפחות מוחזקות אצלו, כל אחת יותר מסורה וכנועה לו מהשנייה. אפילו על סעיף היופי והגוף הנחשק אני נופלת כי אני יודעת איך הן נראות ואני לעומתן, עלובה, וקטנה ורזה. ואני לא מעניינת אותו. בכלל.
ההוראה היחידה שאני מקבלת היא שמהרגע שאני עוברת את סף דלת ביתו, אני מסירה את כל הבגדים ומחכה לו על ארבע בכניסה לבית.
עולה במדרגות, הרגליים כושלות. 'מה את עושה לעצמך?' הראש זועק. 'תסתום את הפה שלך' אני עונה ודופקת בדלת.
'פתוח' אני שומעת קול מעומעם.
נכנסת לסלון חשוך יחסית, והוא שם יושב, לבוש בג'ינס וטי-שירט שחורים ועובד על המחשב.
"שלום" אני אומרת בשקט מהוסס.
"את יודעת מה לעשות" הוא עונה ואפילו לא מעביר מבט לכיווני.
ברור לי שאין לי מול מי להיכנס למשא ומתן ויותר מכך ברור לי שההשקעה בלבוש ובאיפור מזיזים לו כחוט השערה. מורידה את הנעליים והגרביים ומניחה אותם בשקט מופתי, החולצה יורדת וגם החוטיני. אני אוספת את השיער ומתכדררת על ארבע ליד דלת הכניסה בדממה.
הוא ממשיך לעבוד. אני לא יודעת כמה זמן עבר, יכול להיות שעברו 5 דקות ואולי חצי שעה. תחושת הזמן נעלמת לחלוטין והופכת ללא חשובה. כלום לא קיים. הוא שם לי קולר עבה, ורצועה. ומעמיד אותי עירומה עם הגב אל הקיר מולו.
עומד ובוחן.
"את מפחדת" הוא אומר.
"נכון" אני עונה.
"אני מריח את הפחד שלך, את כמו חיה מבוהלת שנלכדה".
"פשקי" הוא מורה.
אני מבצעת.
בודק, מסתכל, מעמיק. אני מרגישה איך הפחד הזה מרטיב אותי ואני מרגישה איך אני נוזלת. בא לי למות. הוא מחייך חצי חיוך.
"למה את כל כך מפחדת ממני?" הוא שואל ומביט עמוק אל תוך עיניי.
"אתה הפחד הכי גדול שלי" אני עונה.
"אני הולך לתת לך עכשיו שתי סטירות. אחת בכל צד. את לא קשורה, אני יודע שתנסי לברוח, אני יודע שתנסי להגן על עצמך ואני לא מרשה לך. בכל פעם שתזוזי, תחטפי עוד אחת עד שתלמדי לא לזוז. עכשיו תבחרי צד"
"לחטוף צד שאחטוף בו סטירה? מה? אין מצב, אני לא אוהבת שסוטרים לי, זה מעליב אותי ומשפיל אותי ועוד לבקש באיזה צד להתחיל? על מה אתה מדבר?"
"צד, מייד"
"ימין" אני ממלמלת
והיד מונפת ואני באופן אינסטנקטיבי מרימה את ידיי שלי לגונן על הפנים. הוא נעצר. ואני מייד מחזירה את הידיים ומורידה את הראש.
"סליחה" אני לוחשת.
"ראש מורם, פנים אליי, תפתחי את העיניים" ואני חוטפת סטירה ראשונה, ושנייה וגם שלישית. הדמעות ממהרות להציף אותי ואני בולעת אותן ושומרת על ראש מורם וגאה. חם לי בפנים, חם לי בראש, חם לי בבטן התחתונה. שאלוהים יעזור עם החום הזה.
"התחלה טובה" הוא אומר.
נתקדם.
הוא משכיב אותי על הגב על הדום ללא משענת, הידיים נקשרות יחדיו והרגליים מפושקות ונקשרות כל אחת לרגל אחרת של ההדום. כיסוי עיניים מעיר את כל החושים שלי והופך אותי לדרוכה יותר ויותר. אני שומעת רעשים של ארונות נפתחים, כלים שיוצאים ואני לא מצליחה להפסיק לרעוד.
(המשך בקרוב)
