השקט המופתי הזה, חוסר היכולת שלי לזוז, הדם שאוזל לי מהראש השעון לאחור והעיניים המכוסות מכניסים אותי לפחד כל כך מטורף שאני מתחילה לרחף. כשהוא מתקרב אליי ומחליק את ידו לאורך גופי אני מתעוררת ונרעדת.
"ששש... תירגעי" הוא אומר.
אני מרגישה משהו מזכוכית נצמד לי לגוף ופתאום וואקום שמוציא ממני זעקה.
"שקט" הוא מהסה אותי בחדות.
זכוכית אחת נצמדת לי לפטמה הימנית, שנייה לשמאלית, שלישית מתחת לשד הימני, רביעית מתחת לשד השמאלי, חמישי בבטן התחתונה בצד ימין, שישי בבטן התחתונה מצד שמאל ושניים נוספים אחד במרכז הבטן התחתונה ואחד מעל הפופיק. וזה כואב. כל תנועה, כל תזוזה וכל נשימה מייצרים לי כאב מטורף בכל חלק בגוף. אז אני משתדלת לא לנשום, נשימות קטנות.
"מה עשית לי?" אני שואלת.
"רוצה לראות?" הוא אומר
"כן" אני מבקשת.
הוא מסיר לי את כיסוי העיניים ואני מביטה על עצמי, מלאה בכוסות רוח, מרגישה כמו פרה עם עטינים מזכוכית ולפני שאני מספיקה להבין מה זה ולמה הוא עושה לי את זה הוא מכסה לי בחזרה את העיניים, מזיז את הכוסות ומסובב אותם. אני מתחננת שיפסיק, הכאב מעצבן ובלתי נסבל וכצפוי הכאב שלי לא מעניין אותו בכלל.
כמה דקות עברו? אין לי מושג. הזמנים מתעתעים בי שוב, אני נעלמת לתוך עצמי ופעם בפעם חוזרת למציאות דרך גלים של כאב, של ליטוף ושל מגע שמחזירים אותי למקום שבו אני נמצאת. השדים בתוכי חוגגים, הראש והמחשבות משותקים לחלוטין.
הוא משחרר אותי מכוסות הרוח הארורות, משחרר אותי מהקשירות ומעמיד אותי עם הפנים לקיר. רק עכשיו אני קולטת שיש לו על הקיר X שחור, הידיים נמתחות ונקשרות, הרגליים מפוסקות ונקשרות גם הן. אני מגלה שכולי מזיעה וזו לא זיעה של אימון, זו זיעה של פחד, של התרגשות, אני מזיעה ורטובה ונוזלת.
והוא? לבוש, רגוע, שליו, רציני להחריד.
"אני הולך להצליף בך עכשיו 10 הצלפות בדיוק. בסוף כל הצלפה את תנבחי."
"די. אני לא מסוגלת" אני אומרת "מוכנה לספוג אבל לא אנבח".
ולפני שאני מסיימת את המשפט הצלפה ראשונה נוחתת.
(המשך? יבוא.)
