בכל פעם שמגיע הזמן הזה לעלות על ההליכון באימון ולהתחיל לרוץ אפשר לשמוע אותי מתחילה לילל לצלילי ההמנון הקבוע: "אוף אין לי כוח, אני שונאת ודי כבר ואני הולכת מהאימון ובחיים לא חוזרת לפה יותר" עד שהמאמן אומר בקול חד: "תעלי תעלי כבר יא סחבה עלובה" ואז אני מחייכת ועולה.
אתם מבינים? לא הייתי כזאת. אני אוהבת לרוץ, מאוד. אבל זה הגיל. הגיל והמפרקים המחורבנים. אני רצה עם ברך חבושה שבוגדת בי אחת לשבועיים הבת זונה. אבל אפשר להבין אותה, לפעמים אני והיא מתרפקות על חסד הנעורים בו הייתי שעות על ארבע על הרצפה, מסיימת את הלילה עם ברכיים בצבע סגול.
אני עולה על ההליכון, מתחילה בהליכה: "צריך לחמם אותה" המאמן אומר לי. ואני עונה: "כן, אתה צודק" ואני בכלל לא יודעת אם הוא מתכוון אליי או לברך עצמה אבל מה זה כבר משנה.
ואני יודעת שתיכף הוא יאמר לי להרים קצב ולהתחיל לרוץ ואם לא אעלה את הקצב הוא יבוא וילחץ על המספרים בעצמו עד שיחליט שדי זה מספיק מהיר. ממש ממש מהיר.
וכשאני רצה, אני מדמיינת אותך רודף אחרי. אני לא יודעת מי אתה, אין לך פנים ואין דמות. אבל אני עוצמת עיניים ורצה, בורחת ממך ויודעת שזה קרב אבוד. יודעת שתיכף אתעייף, אעצור ואתה תשיג אותי ותתפוס ותעשה בי מה שתרצה. אני פוקחת עיניים, מביטה במראה שמולי ואני נראית כמו ילדה עם קוקו גבוה, פנים אדומות, צוואר ארוך ובגדי ספורט צבעוניים. אני מחייכת, עוצמת עיניים ובורחת ממך. והקצב עולה, אני מעלה אותו, והברך לא כואבת לי כי צריך לאמן אותה לרוץ כי תיכף תבוא, ממש אוטוטו ואני אצטרך לברוח. ואז מגיע הרגע הזה שאני מרגישה שפרצתי מחסום ואני יכולה לרוץ מעכשיו ועד אינסוף. אבל אתה, אתה בסוף תתפוס. תמיד תהיה יותר חזק, יותר מהיר, יותר חכם.
וכך זה היה תמיד אצלי בראש: אני בורחת, מתנגדת, נלחמת, נאבקת, נתפסת, מוכנעת. תמיד.
"סחבה, היה לך אימון מעולה היום" המאמן מסכם.
אני מחייכת וכולי, אבל כולי - רטובה.
