#1
יש ערבים כאלה שתחושות אי השקט משתלטות על כל חלקה פנויה בתוכי ואני נחנקת. אני יוצאת למרפסת, חוזרת פנימה, יוצאת שוב החוצה, חוזרת פנימה, נשכבת על הספה, עוברת לשכב על הרצפה במרכז הבית וחושבת ביני ובין עצמי שאם היו לי ציפורניים חזקות הייתי נועצת אותן בקירות הבית ומתחילה לטפס עליהן. אבל אני לא אדם של ציפורניים. גוזזת אותן עד הרגע שבו אני פוגשת בבשר. ואני יודעת שבמלחמה שלי מול אי השקט שלי הוא ינצח. אז אני מערימה עליו.
#2
- "מה קורה?" היא שואלת.
- "נחנקת" אני עונה.
- "מכמויות האוכל שאכלנו בצהריים?"
- "לא. האי שקט חונק אותי"
- "מה את צריכה?" היא שואלת.
- "לצאת החוצה, לנשום. לראות אנשים."
- "אז קדימה, לתל אביב"
'חתיכת אי שקט מטומטם', אני מנהלת שיחות עם עצמי בזמן שאני מתארגנת. מול המראה אני מגלה שעוד ועוד משקל נושר ממני. אני מחייכת. השיער שלי כל כך ארוך שקצוותיו מתקרבות לישבן שלי. "תסתפרי" כולם אומרים. "תזדיינו". אני עונה. שימשן אני, שאף אחד לא יגע לי בשיער. לובשת שמלה שקניתי ביפן לפני שנים. הייתי בטוחה שאזכה ללבוש אותה שוב בגלגול הבא והנה בגלגול הזה היא שוב עולה. רגעים קטנים של אושר. אני משאירה את הרכב ומזמינה מונית. שתעלה 200 ש"ח, שתעלה גם 500 ש"ח. שישרף הכסף, תנו לי לחיות רגע לפני שהכל נגמר.
#3
תל אביב את הזויה. אני גרה במרחק של 10 דק' נסיעה משם וזה כמו להגיע ליבשת אחרת. 8 שנים שלא יצאתי ואני מבקשת לצאת בכל סוף שבוע כדי לדעת מה כולם עשו בזמן שישנתי והשמנתי מנחת, או מתסכול, תלוי איך בוחרים להסתכל על זה. והעולם הזה השתנה בזמן שהתכרבלת בשמיכה על הספה עם בן זוגך וצפית בסדרה. אם בעבר השקיעו מליונים בברים מושקעים ומפונפנים, אני מוצאת את עצמי עכשיו בחדרון בגודל של הסלון שלי עם ספות המתנה של בנק. אם בעבר אנשים היו משקיעים בעצמם לפני שהיו יוצאים מהבית, הרי שהיום המבחן הוא מי נראה מוזנח יותר. פאנים והחלקות פינו את מקומם לשיער אסוף ברישול, שמנוני ומלא בקשרים. מכנסי הסקיני הוחלפו עם דרי הרחוב בתמורה לג'ינסים רחבים בחוסר טעם, מכנסי שלושת רבעי עם גרביים מורמות עד אמצע הרגל, ומי צריך עקבים כשיש סנדלים תנ"כיות או טבע נאות? מתחשק לי להכניס את כולם למקלחת, לקרצף אותם ולספר אותם לפני שיחשבו על להיכנס אליי אל בין המצעים הלבנים. במקום זה אני הולכת לבר ומורידה שני צ'ייסרים. ביחד. אולי זה יטשטש וישכיח. השדים בתוכי מרקדים עם המוסיקה. מסיבת כיתה. אשכרה מסיבת כיתה. כנראה שזה מה שאנשים מחפשים בסופו של יום, תחושה של מסיבת כיתה. ג'ין וטוניק נמזגים לתוך כוס מפלסטיק עם חתיכת מלפפון שחתוך ברישול. קלאסה. המוסיקה זורמת לי בדם ביחד עם האלכוהול ואני אומרת לעצמי שסעמק כל מי שמסביבי, הגיע הזמן לרקוד. 'תרקדי בבית, תרקדי ותשחררי את הגוף העצור שלך, תני להכל לצאת' המטפל כל הזמן היה אומר לי. 'תלמדי לעשות את זה בלי אלכוהול וסמים, תלמדי לעשות את זה מהלב, תאהבי כל תנועה שלך, תפסיקי לבקר את עצמך כל כך ותתחילי לאהוב את עצמך' היה אומר, 'אני חושבת שאתה צריך טיפול, לא אני' הייתי עונה. תל אביב על כל אנשיה המגניבים וההזוים מאמצים ועוטפים אותי לתוכם ומשהו בתוכי נרפה ונרפא.
#4
אמצע הלילה ושתינו יושבות בחוץ על מדרגות ומביטות שיכורות בעוברים והשבים. גם בתוך המראה המוזנח ניכר המאמץ להרשים, להיראות, להרגיש שיש אי שם מישהו שרואה אותך, דווקא אותך, בתוך ההמון, כי אנשים לא אוהבים לחיות בתחושה שאף אחד לא רואה אותם. אני נזכרת באימרה שחבר אמר לי השבוע על מקומות בתל אביב וחוסר הסטייל שלהם: "אחי", הוא פוצח במונולוג לילי במרפסת שלי, "אני קונה ממך כוס שתיה במחיר מופקע והכל טוב, מוכן לשלם, אבל בחייאת, אני יושב פה בחוץ ליד חתול. חתול. ברחוב. שמע, לא זורם." ושתינו על מדרגות, שיכורות, ריח של זבל באוויר ולידי מתיישב חתול. אשכרה חתול. אם הוא היה פה לידי עכשיו, הוא היה נכנס לרכב וממשיך מפה ישר לנתב"ג ולא חוזר יותר. אני נקרעת מצחוק.
#5
לפנות בוקר. עוד מונית במחיר מופקע. לא מעניין אותי. השקט חזר לתוכי ואני רוצה הביתה, להיכנס למקום שלי, המקום שבניתי מתוך אחד השברים הגדולים ביותר שחוויתי. תחושת הסחרחורת כשהראש פוגש את הכרית מערערת אותי לרגע ומייד אחר כך הכל מתאזן ועולה בי חיוך. אני מחשיכה את החדר שאורות ראשונים של בוקר נכנסים בו. נכון, אלו לא החיים שתיכננת לעצמך. משהו גדול יותר מכוון אותך לשביל אחר ומדויק יותר שבו, כנראה, את צריכה ללכת.
תתאבלי, תתעצבי, תכאבי אבל אל תשכחי: את עכשיו בבית. והכל בסדר.
