#1
יום שבת, שעת אחר צהריים.
אני חוזרת מהים שהיה סוער להחריד היום, מוציאה את הגלידה שקניתי בדרך, נשכבת על הרצפה ואוכלת אותה.
בחודשים האחרונים פיתחתי קטע כזה שבו אני לא חוזרת מהים ורצה ישר למקלחת כדי שחס וחלילה לא יתפזר חול ברחבי הבית, שיתפזר, זה שלי הבית הזה ואני מנהלת אותו ואם בא לי לשכב על הרצפה, לפזר חול סביבי ולאכול גלידה - כך אעשה.
#2
אתם מבינים, לעשות דבר כזה אולי מרגיש לכם נורא טבעי אבל עבורי הוא לא. יכול להיות גם שכשאתם לבד בבית אתם מסתובבים בתחתונים או עירומים, לבטח אתם גם ישנים עירומים. אני לא.
גדלתי בתחושה של 'אסור', שצריך להצניע, צריך להסתיר.
יש חיים, יש סדר וצריך לפעול בהתאם.
והנה, אני מוצאת את עצמי מסתובבת נטולת בגדים ברחבי הבית. לראשונה בחיי.
גם כשגרנו ביחד והייתי מסתובבת בחזייה ותחתונים בין החדרים כדי לאסוף את הבגדים שפוזרו ברחבי הבית, הוא היה רץ אחרי וסוגר את התריסים. "השכנים" הוא היה אומר תמיד, "השכנים". "שיהנו" חייכתי. הוא לא חייך. התיישרתי לסדר הקיים וחזרתי לבגדיי.
אני יוצאת למרפסת לתלות כביסה ואני עם טי שירט לבנה ותחתונים. למה? ככה. בא לי. נוח לי.
#3
אני מדברת עם בחור חדש שרק הכרתי. במעט מאוד שיחות הוא הצליח לזהות משהו שרבים אחרים לא הצליחו. ייתכן והוא קרא את זה כאן בבלוג, ייתכן והסיק זאת לבד, זה לא משנה.
"כן. המראה החיצוני חשוב לי" אני אומרת לו בשיחה.
"חלק מהדברים שעושים לי את זה זה שהוא יהיה לטעמי. שיהיה גבוה, רחב כתפיים, חתיך כזה, אחד כזה שכשהוא נכנס למקום מסוים שמים לב אליו. כאלה שבחורות מגניבות אליו מבט שני וגם שלישי ואני יודעת שהוא איתי. כזה בדיוק."
- "את רואה את הדברים לא כל כך נכון" הוא מוסיף.
- "למה, אם היית פוגש מישהי שלא תואמת את טעמך ולא משנה מה תהיה הסיבה, היית מתעלם מזה וממשיך?"
- "כן", הוא ענה "כי אני מחפש את הפנימיות ולא את המעטפת החיצונית."
לרגע מסוים תהיתי אם אני אמורה להרגיש אחרת, אם אני אמורה להסתכל רק על הפנימיות ומהר מאוד הדפתי את התחושה הזאת.
"אז אני כן מסתכלת על מראה חיצוני ואני גם לא מתנצלת" אמרתי.
"מצוין" הוא ענה.
חייכתי.
#4
"את חייבת מיינדפאק" מישהו אמר לי השבוע. "את חייבת להיות מגורה מהמוח לפני שמישהו בכלל נוגע בך. את מיינדפאקרית".
תמיד ידעתי את זה, אף פעם לא ידעתי שיש לזה כינוי.
איכשהו, מבלי שנשים לב לכך, בכל יום אנחנו לומדים משהו חדש. ברגעים האלה, רגע לפני שהשינה צונחת עליכם תחשבו מה למדתם היום, זה יכול להיות משהו שקראתם, תובנה שהילדים שלכם אמרו בהיסח הדעת, שיחה עם חבר טוב או שיחה אקראית עם אדם ברחוב או בתחנת הרכבת. פקחו את העיניים וראו - אתם כל הזמן לומדים.
ואני לומדת. כל הזמן. תקופת החודשים האחרונה היא בעיקר למידה על עצמי. עצמי שהלכה לאיבוד בנקודת זמן מסוימת בחיים והנה היא חוזרת.
דיוק.
זה שם המשחק.
מיום ליום אני הופכת למדויקת יותר. כן, זה לא אומר שאני לא עושה טעויות, זה לא אומר שאני לא זזה מהשביל שלי. אבל מיום ליום אני מתחדדת יותר לגבי מי אני, מה אני רוצה, לאן אני הולכת ואיזה אדם אני רוצה, בין אם כחבר, בין אם לזיון, סשן, או מערכת יחסים - זה לא באמת משנה.
חופש.
זו ה-הגדרה.
אין באמת כבלים שמחזיקים אתכם. היחידים בעולם שלא חופשיים הם אסירים וחסרי ישע. אתם חופשיים. אני חופשיה. אני יכולה לשכב על הרצפה בבית אחרי ים ולפזר סביבי חול, אני יכולה להסתובב בבית רק עם טי שירט, אני יכולה להביא ביד בכל חדר, אני יכולה לגמור בצעקות, ביללות, בנביחות, באיזו צורה שבא לי (סתם, אני לא באמת גומרת בנביחות, זה רק לשם התיאוריה). וגם אם אתם חושבים שאתם לא, שתדעו שאתם חופשיים וזאת מתנה, יכול להיות שאתם פשוט קצת מפחדים.
שבוע טוב.
*געגועים כואבים יש בי אליך והם שורטים אותי ממש.
