#1
"אני בא" הוא שולח הודעה.
"לאן?" אני שואלת עדיין מנומנמת בתוך החדר החשוך. "מה השעה בכלל?"
"מאוחר. אני בא"
"יש לי מלא עבודה" אני עונה.
"בדיוק. גם לי"
"אז עובדים. בלי שטויות" אני עונה.
"סבבה. אני בדרך"
#2
מתנערת מהמיטה. קוקו אסוף ברישול. טי שירט לבנה. תחתונים שחורים. קפה. מתיישבת על הספה ומגלה שרגל אחת שלה נשברה. סחותו. לפטופ. עבודה. דפיקות בדלת. הוא נכנס. חיבוק ענק.
"יש לך ריח של שינה. איזה ריח מושלם זה."
"תודה, אני חושבת" אני עונה. "הבאת משהו טעים?" אני דוחפת ראש לתוך שקיות הטייק אוואי. "אל תשב - נשברה הספה"
"מה עשית?" הוא צוחק. "מה לעזעזל קרה לך ביד?"
"בוא נגיד שהחלקתי במדרגות" אני עונה. הפרצוף שלו הופך לרציני.
"תורידי את החולצה" הוא אומר.
"לא רוצה, עזוב אותי"
"תורידי עכשיו, אני לא צוחק"
לפעמים מספיק מבט אחד כדי להבין שהמלחמה שלי מולו לא תוביל לשומקום.
"התריס פתוח" אני ממלמלת.
"התריס מעניין לי ת'זין" הוא משיב.
"נווווווו"
"כן. בדיוק. נו. תורידי"
מורידה.
"עכשיו תסתובבי"
אני מסתובבת במבוכה.
הוא מעביר יד על כל סימן וסימן, מביט במבט מעמיק של פתולוג באמצע זירה.
"זה כואב?"
"קצת" אני עונה.
"חבל שרק קצת"
"בן זונה" אני צוחקת ולוקחת את הטי-שירט בחזרה.
"לא לא לא, את לא מתלבשת. בואי לחדר, תביאי את הלפטופ"
"אין בעיה. תתפשט גם אתה. יש מצעים חדשים ולא נכנסים עם בגדים"
#3
שני אנשים דיי עסוקים במיטה ככה סתם באמצע היום. ראש שעון על מסגרת של מיטה ואחד על השני לסירוגין. לפטופים מונחים על מפשעה. עובדים בתחתונים.
חופש.
חופש לבחור. חופש להיות. חופש ממסיכות. חופש מאיפור. חופש משיער מהודק. חופש מבגדים. חופש מעדשות. המוזה נוחתת. העבודה מתקתקת.
אם יש דרך לקבל את הגשם הראשון זה כך בדיוק.
חורף יקר, אני שונאת אותך ממש, אבל אם זה הסיפתח שנתת לי, אולי נוכל לעבוד קצת על היחסים שלנו. אולי.
בשקיות, אגב, יש ראמן. וברקע יש את הדבר המושלם הזה:
