23:30 בלילה.
אני מבטלת את כל התוכניות שהיו לי. שמה אוזניות, עולה על האופניים ורוכבת. המוסיקה באוזניים ביחד עם הרכיבה מאפסים אותי. ככה זה תמיד עם השיר הנכון ברגע הנכון. אני עוצרת בבר שלא הייתי בו שנים ונכנסת. לבד. בפעם הראשונה בחיים. לבד. מתיישבת על הבר. לבד. "מצטרפים אליך?" הברמן שואל. "לא" אני עונה במבוכה. כוס שרדונה וטלפון בצד. תנו לי רגע עם עצמי לבד.
אומרים שלפעמים אנחנו צריכים לנקות הכל מחיינו
לשהות בתוך הריק
ואז להכניס רק מה שמתאים.
וזה הכי קשה בעולם. והכי מפחיד בעולם. כי להיות עצמנו זה הכי מפחיד, הכי מפיל וגם הכי מצמיח ומחזק.
אני מקווה כך לפחות כי זה מה שסיפרו לי ואני, פתי שכמותי, נוטה תמיד להאמין.
אני חושבת על היומיים הסוערים האחרונים ועל השבועיים הכבויים שהיו לפני.
אם יש משהו שלמדתי מהיומיים האלה זה שאני צריכה גירויים. כל אדם צריך גירוי. לפעמים זה לעבור ליד פיצריה ולהריח את המנדפים ולהרגיש את הפה מתמלא בריר והנה רעב ניצת. לפעמים זה רעיון שמישהו זורק על חופשה בחו"ל או מיזם או סם או סתם. אנחנו סובבים גירויים אבל איכשהו החיים שלנו מרדימים אותנו, מערפלים לנו את ההכרה ואין לנו באמת גירוי.
יש פעמים שהשדים שלי מעוררים אותו ויש אנשים מסוימים מאוד שיודעים להצית אצלי את הגירוי הזה. הגירוי לחיים, לתאווה, לחזירות, זאת תאווה לרצח אבל לא רצח אמיתי - אלא לרצח בעיניים. תשוקה שמגרה את כל נקודות החשמל החשופות במוח. אני לא מדברת בהכרח על תשוקה למין, מין זה רק חלק, אני מדברת על תשוקה להכל: לאכול בידיים, להריח, לטרוף, להיות הכי חיות שיש, להשתכר עד זחילה, לצחוק עד בחילה, לעמוד על אדום לבן, לצרוח מגג או מצוק או מבניין. להפסיק לתהות למה אנשים בוהים בך ומה הם חושבים עליך והאם את מספיק טובה עבורם. את מספיק טובה. את ראויה. את הרבה מעבר לכך. תרימי ראש כבר, תרימי. כל זה - כל זה קטן עליך.
אני מחייכת.
יש בי אהבה לגירוד קצוות חשופים. בכל פעם שאני מרגישה שהצד השני מגיע לשיא מסוים, אני מאתגרת אותו במשהו נוסף. כשהוא כותב לי שהוא מת לזיין אותי אני מחייכת ועונה שעוד לא החלפתי מצעים מאתמול והסערה שהיתה. לא באמת היתה סערה אבל אני מרגישה ממרחק איך המוח שלו נטרף, סוער ובוער.
"את בת זונה. בת זונה מסריחה" הוא כותב לי.
"אני אוהב אותך" הוא יוסיף כעבור שתי דקות.
טירוף. להוציא את הטירוף שאני יודעת שמסתתר בתוך אנשים מאוד מסוימים, כי נרדמתם ונרדמתי גם אני. מישהו הוריד לי את כל המתגים ואני צריכה ניצוץ שיעיר את הכל מחדש. וכשאני מתעוררת אני חיה, גם חיה מלשון חיים וגם חיה מלשון בעל חיים. ובתוך הטירוף הזה יוצאת ממני רוצחת. לא רוצחת אלימות, אלא מישהי עם רצח בעיניים ואת הרצח הזה רק מישהו ברמות גירוי וטירוף מסוימות יכול לזהות.
מישהו מתיישב לידי. "את נראית עצובה ומאוכזבת מהחיים" הוא פותח. אני מסתכלת עליו בחיוך מפשילה את השרוול ומראה לו את הנשיכה שכמעט וקרעה בבשרי בליל האתמול. "תגיד, איך אני יכולה להיות עצובה ומאוכזבת ובמקביל ליהנות כל כך מדברים כאלה?" אני שואלת. הוא מביט בי במבט ספק מזועזע, ספק לא מבין וחוזר לחברו.
אני מחייכת.
עוד כוס יין לא תזיק.
"אני הולך לכתוב עליך שאת מסריחה ושאני הכי שונא אותך בעולם."
"די לזיין לי את השכל, אתה הכי אוהב אותי שיש."
"צודקת."
