"כולן תמיד אומרות שהן הכי מיוחדות, איך אני יכול להבין מי מיוחדת ומי לא?" שואל אותי גור האדם שיושב לידי.
בר. עוד בר. כמה ברים עברתי בשלושת הימים האחרונים האלה, אני כבר לא זוכרת שמות. סוף שבוע של רכבת הרים מטורפת, בכל לילה נרדמתי עם המחשבה של איזה חיים יפים וכמה טוב לחיות ולהיות. להיות מה שבא לך. מי שבא לך. איך חזרתם הביתה ישאל אותי חבר משותף אחרי שהיה חולה מדי כדי להצטרף. על ארבע חזרנו, אני עונה. על ארבע. חיים ששווה לחיות אותם.
"אתה יודע מה? אגלה לך איך. בוא נעשה מבחן קטן." אני אומרת לו "יושבות בשולחן שלוש בחורות, חמודות, טובות ומעניינות. אבל מיוחדות הן לא. איך אני יודעת? שאל אותן שאלה אחת: אם היתה להן אפשרות לעשות ניתוח פלסטי אחד, אפילו אחד שלא המציאו, מה הן היו עושות?"
"רציני?"
"הכי רציני שיש"
הוא הולך וחוזר אליי אחרי 5 דקות.
"נו, מה אמרו?" אני שואלת.
"שלושתן היו עושות ניתוח להוספת גובה"
"עזוב" אני אומרת לו, "הכל טוב ויפה, אבל אין ייחוד. אין. עכשיו תשאל אותי."
"אוקיי. אם היית יכולה לעשות ניתוח פלסטי אחד, אפילו אחד שלא קיים, מה היית עושה?"
"אני? אני הייתי עושה ניתוח להשתלת זנב." אני מחייכת.
"הוא מביט בי בתמיהה.
"זנב?"
"זנב"
"למה זנב?"
"כי ככה אנשים ידעו מה אני מרגישה בלי לדבר" אני עונה. "כשאהוב ליבי יבוא הביתה, אכשכש לו בזנב משמחה אם אכעס, הוא ידע, גם אם אהיה עצובה. זנב."
"את לא נורמלית. אל תספרי את זה בדייטים שלך לאף אחד"
"הכי אספר" צחקתי.
וכשכשתי לעצמי בזנבי הדמיוני.
הביט מזועזע והלך.
#סיפוראמיתי
(בז'.סוחתו.הכל בז'.)
