שמע, עזוב אותך דייט. באמת. כי אני מכירה את עצמי וכן, אני גם מכירה אותך. איך אני מכירה אותך? כי בשורה התחתונה אנחנו לא שונים באמת. אז אתאפר ואתלבש, אעלה על עקבים כי למרות שיש מצב ששיקרת (ואני מקווה בשבילך שלא) אתה עדיין תהיה יותר גבוה ממני ואני עדיין אצטרך עקבים. ושניה לפני שאכנס לבר אשמע את הראש שלי נוזף בי שמה חשבתי לעצמי ואולי עדיף לחזור הביתה ולמי יש כוח עכשיו לשיט הזה. ובכל זאת אכנס ואפגוש אותך. ואתה תחייך ותשים לב למבוכה שלי וזה רק יגרום לך יותר לחייך ולהתנפח. אז נזמין שתיה והאלכוהול יתחיל לרכך והזמן יעבור ומחר יש עבודה וצריך לקום מוקדם ודווקא אז, דווקא בעשר הדקות האחרונות, כשנהיה כבר משוחררים ונינוחים, מחוייכים ונעימים, דווקא אז נצטרך ללכת. וכל אחד בדרכו לביתו שלו יתהה על כל הדברים שיכול היה לומר ולא אמר, על היד שהיססה אם ללטף או לוותר על ערימת המסכות שהתעקשנו ללבוש על עצמנו ועוד ועוד ועוד.
אז שמע. בוא. עזוב אותך מהשטויות האלה. בוא נדבר. תביא תמונה. יש וייב טוב? יש זרימה? בוא. ניפגש בשדה התעופה. נטוס לאמסטרדם. סוף שבוע ארוך. יהיה ממש מביך בהתחלה, זה בטוח. אני מניחה שעוד בתור בבידוק כל אחד יתהה לעצמו מה בדיוק עבר לנו בראש שבחרנו לטוס עם מישהו שאנחנו לא באמת מכירים. סביר להניח שעד הדיוטי פרי זה כבר יעבור. במטוס רגע לפני שהגלגלים יתנתקו מהקרקע אחזיק לך את היד כי אני קצת מפחדת ואני צריכה יד ואתה תחייך שאני מועכת לך אותה ותבין שיש מצב שנסעת עם בחורה הזויה. ואתה מה? תביט במראה.
ארבעה ימים. שלושה לילות. כל המצבים. עם עקבים. ובלי. ואיפור. ובגדים יפים. ופיג'מה. ומסטולים וסחים ורעבים ומשייטים ברחובות ומסיבות ושופינג וברור שאתה שונא שופינג אבל אמרנו ארבעה ימים אחד בתחת של השני אז תשתוק ותסבול. וניקח אופניים או נישן צהריים. ולמי אכפת. ובסוף נחזור ונחליט אם ממשיכים או נפרדים. אם נאמר לעצמנו שחייבים לעשות דבר כזה שוב בחודש הבא או אם זו היתה חוויה חד פעמית שעדיף שלעולם לא נעשה אותה. לך תדע.
אז עזוב דייט עם הצגות ושטויות. יש לך מספיק אומץ להרפתקאה שכזאת?
(גם פריז או ברלין או פראג. רק אל תהיה אנס או רוצח שכיר או ממש מטורלל)
