הוא אהב אותה.
או יותר נכון, כך לפחות הוא חשב.
וגם היא שליבה נאטם וקפא אי שם במרחק הזמן, התחילה לחשוב שאולי, רק אולי, גם היא מתחילה לאהוב אותו.
(או שזה היה סתם גזים)
בכל לילה רגע לפני שהלכה לישון, צילמה עצמה מצחצחת שיניים ושלחה לו את התמונה.
לא היה שם ציצי, גם לא כוס. למען האמת שום דבר סקסי לא היה שם, היתה שם תמונה פשוטה מול מראה קצת מאובקת, של אישה בטי שירט, לעיתים פזורת שיער ולעיתים אסוף - מצחצחת שיניים.
"לטבוע בתמונה שלך" היה עונה כשהיתה שולחת. או "אני אוהב אותך כל כך". או אפילו: "למות. לצנוח בתוך השיער הארוך שלך ולמות"
והיא היתה נרדמת שלווה ובתחושת נחת.
בבוקר היתה מתעוררת לתמונה שלו. יהיה נכון יותר לומר שזו היתה תמונה של הקפה שלו עם ציטוט. לפעמים היתה זו מקינטה, לפעמים אספרסו, פה ושם גם קפה שחור או אמריקנו. פעם אחת אפילו שלח לה לב שהיה עשוי כולו מקפסולות קפה. ולפעמים היו ציטוטים של: "בוקר טוב יפה שלי", לעיתים: "אני כל כך עייף", ולרוב זה היה: "סאאאאאאממממקקקקק היום אני הולך לישון מוקדם". וכשהיתה פוקחת עיניים רגע אחרי שהשעון המעורר היה תולש אותה למציאות היום יומית, היתה מציצה בטלפון, רואה את התמונה, מחייכת ויוצאת מהמיטה להתחיל את יומה.
(והוא, אגב, מעולם לא הלך לישון מוקדם)
חודשים עברו, הטקס נמשך. מברשת בלילה, קפה בבוקר. חיים בתמונות.
ויום אחד, דפיקה בדלת, שליח בפתח ובידו מתנה.
"זה בשבילי?" שאלה הבחורה המופתעת.
אבל השליח המהם לעצמו משהו מתחת לקסדה והלך.
סוחתו, מה אכפת לי, קיבלתי מתנה ואני אוהבת מתנות. חייכה לעצמה הבחורה.
והיה שם ספר ובכותרתו התנוסס:
"הסיפור על גברת מברשת ועל אדון קפה"
ובפנים כל התמונות של כל אותם חודשים ארוכים עם אותם ציטוטים שנאמרו באותם רגעים. פריימים של תמונות מול מראה בלילות ושל קפה בבקרים.
וכך נולדו להם גברת מברשת ואדון קפה.
ואני חושבת, שלזה קוראים אהבה.
(או גזים. לגמרי גזים)
