כְּשֶׁהָאַהֲבָה עוֹזֶבֶת אוֹתָנוּ, אֶת הַבַּיִת שֶׁנּוֹעַד לִהְיוֹת מִשְׁפָּחָה, נוֹתֶרֶת הַבִּינָה, עֲמֻקָּה כְּלַיְלָה.
הַבַּיִת כֹּה נָמוּךְ, הַמִּפְתָּן גָּבוֹהַּ עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁכְּשֶׁעוֹבְרִים מֵעָלָיו, נִתְקָל הַמֵּצַח בַּדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה.
הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֲבַק־מִסְפּוֹא וְגֶשֶׁם, כְּכוֹכָב בּוֹעֶרֶת הַסִּיגַרְיָה בַּחֲשֵׁכָה, אֵין לִי מְאוּמָה חוּץ מֵעֲיֵפוּת
בְּגדֶֹל יַעַר. רָאִיתִי אֵיךְ הַטֵּרוּף נוֹגֵס בַּפָּנִים, מְכַרְסֵם בַּלְּחָיַיִם וּבְשֹׁרֶשׁ הַאַף, וְאֵיךְ מַתְחִילִים הַבְּגָדִים
לְהִתְנַפְנֵף. בָּאתִי כְּדֵי לְהָבִיא לְעֵינֵיכֶם אֶת הָאוֹר וְאֶת חֹסֶר־ הַשֶּׁקֶט, עַכְשָׁו שׁוֹקַעַת אֲנִי בְּצַעַר כְּבַעֲרָפֶל,
אַחְוַת הַחַיּוֹת הִיא נוּרָה לִי. אֲנִי מַאֲזִינָה לָאֶבֶן שֶׁעַל שֻׁלְחָנִי, יָמִים תְּמִימִים הִיא מְזַמֶּרֶת, קוֹרֵאת לָאַהֲבָה
שֶׁלּאֹ תָּשׁוּב עוֹד. אֲנִי כְּבָר שׁוֹתֶתֶת דָּם, כָּךְ מְמֻסְמָר הָאָדָם לַחַיִּים, וְעַל הַלֵּב לַחְפֹּר אֶת דַּרְכּוֹ, כְּמוֹ חֹלֶד
עִוֵּר, דֶּרֶךְ מִיתוֹת רַבּוֹת כָּל כָּךְ.
(סירקה טורקה, משוררת פינית)
#בהתרסקות
